פרשת בהעלותך: על ההנעה

פרשת פסח שני, היא פרשה קריטית להבנת אופיים הייחודי של מקורות היהדות. ריבונו של עולם מצווה את העם לקיים את הפסח. בעיה מתעוררת:

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, 
וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא.     [במדבר ט' ו'].

זאת היתה עובדה. מכאן היה מתבקש מסלול התפתחות ברור: הטמא לא יכול לעשות את הפסח, ולכן - הוא לא יעשה את הפסח. אלא שכאן חל מפנה:

וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: 
'אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם. 
לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!' [שם ו' ז']

זאת אמירה לא צפויה, במערבית המערכות היא איננה מן האפשר. 'למה נגרע?!' בעוד מקום אחד בתורה מופיעה המילה 'נגרע':

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:
'לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, כִּי נִרְפִּים הֵם, עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר: 'נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ'. תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר.'
וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר: 'כֹּה אָמַר פַּרְעֹה: 'אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן. אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ, כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר.' [שמות ה' ו' - י"א]
בתמונת מצרים, ההנעה היא חיצונית. פרעה כופה על העם לעשות מלאכה, ולא גורע מהמכסה המוטלת עליהם - למרות הרעת התנאים.
בתמונת פסח, ההנעה היא פנימית. על הטמאים לא מוטלת חובה להקריב את הקרבן. הם רוצים להקריב, וצועקים 'למה ניגרע'.
ההתנגשות בין החוק ובין הרצון האנושי, היא ממאפייני היסוד של מקורות היהדות. ישנן דתות שמרכיב הציות גובר בהן, אין אפשרות להתנגשות שכזאת. במקורות היהדות - זה הדי. אנ. אי. במבט על, זאת אותה המהות המאפשר לאברהם לומר:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, 
חָלִלָה לָּךְ 
הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! [בראשית י"ח כ"ה]

היא המאפשרת למשה להתעמת עם ריבונו של עולם הרוצה להשמיד את העם ולשנות את דעתו. היא המאפשרת לבנות צלפחד לא להשלים עם חוקי הירושה המפלים את הבנות. היא המאפשרת להלל ליצור את הפרוזבול העוקף את שמיטת הכספים.
יש הרואים במהות הזאת, את שורש הליברליזם של מקורות היהדות. במקום שיש התנגשות בין החוק ובין האדם, בניגוד לקבוצות זהות אחרות שהיו במרחב בעת העתיקה ואחרות הקיימות היום - נושאי מקורות היהדות ידעו להגביר את ערך האדם על ערך החוק. זה נכון, אבל - חשובה המנגינה. איך התרחש העימות הזה?
מורי ורבי הרב ליכטנשטיין, הגדיר את תקנת הפרוזבול של הלל כ'טרגדיה הלכתית'. הוא הבחין בין שתי תמונות עולם: התמונה הלירית - הרואה את ההרמוניה שבין גווני המציאות השונים, מול התמונה הטרגית - הרואה את הסתירות ואת הקרעים שבמציאות. הוא יוצא כנגד 'חוגים ליברליים המרבים להצביע על תקנת הפרוזבול כעל הישג מרשים, המדגים את כושר יכולת ההלכה להסתגל לתנאים חדשים.' עמדתו היא: '...האמת תורה דרכה. כלום שש הלל, ואפילו עם כל הסמכות שבעולם, לעקוף מצווה? וכי לא ניגש לתפקידו בלב נשבר ונדכה?' [הרהורי שמיטה].
יש כאב בעימות, בחיכוך, בהתנגדות. אסור לשכוח אותו, אך אסור גם לשכוח את התכונה המייחדת את מקורות היהדות - 'לא תגורו', לא לברוח מהעימות, מהתנגשות עם דמות משמעותית או עם ערך חשוב. 
משה איננו יודע מה לעשות. מצד אחד - החוק ברור. אסור להם להקריב את הפסח. מצד שני - המוטיבציה שלהם מרשימה, איך אפשר להתעלם מ'למה ניגרע'?!

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה: 
'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם'.

וריבונו של עולם אכן מקשיב לקול הטמאים, מחוקק חדש - פסח שני בו מי שהיה טמא בעת הפסח הראשן מקריב את קרבנו. 
דניאל פינק, בספרו 'מוטיבציה', מורה את אשר היום כבר ברור כמעט לכל: מוטיבציה, הנעה לפעולה, לא נוצרת על ידי מקלות וגזרים. היא נוצרת על ידי שלושה רכיבים: אוטונומיה, מעורבות, ותכלית. אנשים המרגישים עצמם אוטונומיים, יש להם מרחב של תנועה ובחירה, הם מעורבים בחיי העבודה - או עבודת האלוהים - שלהם, ורואים פשר ותכלית בעמלם, הם שיפתחו דרגות גבוהות של הנעה. מקורות היהדות מאפשרים את המרחב הזה, זה סוד קסמם. 

עמוס עוז מספר בספרו 'פנתר במרתף', סיפור גיבוש זהות ילד. בשיחת אב ובן אומר האב לבנו:

אגלה לך דבר אחד, איזה סוד, שעד היום לא סיפרתי, ושיישאר בבקשה ביננו. אני קצת עיוור צבעים, זה קורה. היה פגם מלידה. יש כנראה דברים שאתה תצטרך לראות בשם שנינו. אכן כן, הלא אתה בהחלט ברוך דמיון ונבון. [67]

זו דרכה של תורה. היא מעמידה דמות אדם, הרואה דברים שריבונו של עולם לא רואה. לכן אברהם, משה, בנות צלפחד והלל, משלימים את התורה. בלעדי הביקורת והתוספות שלהם, לא היתה התורה שלימה.