(כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: (כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: (כג) וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: (פרק יב)
חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יא) ראו את הביטוי "וְרָאָה אֶת הַדָּם" כביטוי בעייתי, שהרי "הכל גלוי וידוע לפניו", וציון הראייה המיוחד ביחס לדם הוא מיותר לחלוטין. לכן ראו בביטוי זה ציון לראייה מיוחדת שראה הקב"ה בעוברו לנגוף את מצרים ולא סתם ראייה "פשוטה" של דם על המשקוף ועל שתי המזוזות, וראייה מיוחדת זו שראה הקב"ה היא שגרמה לפסיחה על הפתח. אחת האפשרויות שמובאות במדרש היא: "וראה את הדם, רואה הוא דם עקדתו של יצחק שנאמר 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה' (בראשית כב, יד)".
בעוברו לנגוף את מצרים ראה הקב"ה את דם עקדתו של יצחק ובעקבות ראייה זו פסח על הפתח. הקשר בין המתואר באותו הלילה במצרים לבין עקדת יצחק הוא לכאורה על דרך גזרה שווה שבשני המקרים מוזכרת ראייה. אולם השם משמואל מבאר את הקשר שקשרו חז"ל בין שני האירועים באופן עמוק יותר, ולשם כך הוא נזקק לרעיון מדרשי במקום אחר.
כאשר יעקב אבינו מתכונן לפגישתו עם עשו ומתפלל להצלה ממנו הוא פונה לקב"ה בכינוי "אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק" (בראשית לב, י), וחז"ל תמהו על כך שהרי באותה מידה שאברהם ויצחק הם אבותיו של יעקב הם גם אבותיו של עשו, ומה טעם תעמוד זכות אבות דווקא ליעקב ולא לעשו?
תשובתם של חז"ל היא עקרונית (בראשית רבה פרשת וישלח פרשה עו): "הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו, מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו". זכות אבות אינה נובעת באופן אוטומטי מייחוס משפחתי אלא מותנית במעשים. רק מי שבחר בדרכי האבות ועושה כמעשיהם זכאי ליהנות מזכות אבות.
השם משמואל מרחיב את הרעיון: "אם רוצין לעורר זכות אבות צריכין לעשות מעשה שתהיה על כל פנים נגיעה במעשיהם". אמירה זו של חז"ל, לדעת השם משמואל, היא לא רק אמירה כללית, אלא אמירה המתייחסת באופן מיוחד לאירוע הנדון. דהיינו, שזכות אבות אינה עומדת למי שרק באופן כללי עושה כמעשי האבות, אלא זכות אבות מותנית במעשה שנעשה בזמן המדובר, ומעשה זה הקשור למעשי האבות הוא שמעורר את זכותם.
לאור תובנה זו ממשיך השם משמואל:
"ובכן אם רוצין לעורר זכות העקידה צריכין לעשות מעשה שיהיה בהתדמות לעקידה, ועתה במצות הדם שמבואר במכילתא לחד דעה ובזוה"ק שהיתה בחוץ, ואם כן היו מעשיהם במסירת הנפש, כי הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ואף למאן דאמר שהיה בפנים היה גם כן בסכנת נפשות, כי לא היה סוד בפני המצריים כמבואר כל זה במאמרם ז"ל, ואם כן היה בהתדמות למעשה העקידה, אם כן שפיר היה מעורר זכות העקידה. והבן":
שחיטת השה שהוא אלוהי מצרים היא מעשה מסוכן מאד, וכפי שהגיב משה להצעת פרעה אחרי מכת הערוב "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ": "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ". דברי משה בודאי משקפים את המציאות העלולה לקרות.
ובכן, סמוך למכת בכורות זהו בדיוק מה שעשו ישראל, הם זבחו את אלוהי מצרים, ולא זו בלבד אלא שגם מרחו מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות.
נחלקו תנאים במכילתא שם היכן בדיוק היה הדם על המשקוף, האם מבחוץ או מבפנים. לפי הדעה שהיה זה מבחוץ, והסיבה לכך היא "כדי שיהו המצרים רואים ומעיהם מתחתכים", ודאי היה בפעולה זו מסירות נפש מצד ישראל. אולם גם לפי הדעה שהדם היה מבפנים, סבור השם משמואל שהיה בכך מסירות נפש "כי לא היה סוד בפני המצריים". ובכן, בין כך ובין כך פעלו ישראל באותו לילה במסירות נפש.
המעשה שעשו ישראל במסירות נפש "היה בהתדמות למעשה העקידה" שנעשתה במסירות נפש, ולכן מעשה זה הוא שעורר את זכות העקידה.
מעתה, כך מתבארים הדברים: בעת שעבר הקב"ה לנגוף את מצרים הוא ראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, וראה את מסירות הנפש של ישראל שסיכנו את עצמם כדי לקיים את מצוות ה'. בזכות מסירות נפש זו התעוררה זכות מסירות הנפש במעשה האבות וראה הקב"ה "דם עקדתו של יצחק", ובזכות כך פסח על הפתח.
נמצא שכל ההצלה של ישראל בזכות אבותיהם נבעה למעשה מן המעשים שהם בעצמם עשו במסירות נפש.