פרשת אחרי מות: על הדם

בפרשתנו, מופיע איסור אכילת הדם, כשנימוקו בצדו [בניסוח מחזרת האיסור בספר דברים]: 'כי הדם הוא הנפש'.

ד"ר משה מאיר
יב בניסן התשעט
,
17 באפריל, 2019 12:43

צילום: shutterstock

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.[1]

שאלת הנפש היא שאלה לא פתורה, מאז ומקדם ועד עתה. נחלקו הדעות, משוללי הנפש המעמידים את האדם כולו על החומר, ועד המחייבים הרואים בנפש ישות אחרת רוחנית. הפתרון של התורה אחר, לא רוח ולא חומר אלא החומר האחר הנוזל הנבדל - הדם.

האם האפשרות הזאת טובה מהאחרות? אינני יודע. מה שנראה שמבחינת ההנעה לפעולה מדובר בבחירה מיוחדת. דווקא מהדם אפשר לגזור את הצו המוסרי האולטימטיבי:

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.[2]

השמירה על הדם, היא קונקרטית, ברורה וחדה כתער. לא שמירה על המופשט, אלא על נוזל החיים שהוא - בתמונת העולם הזאת - הנפש.

ביציאה ממצרים, הצטוו בני ישראל לתת מדם הקרבן על מזוזות הבית והמשקוף, כך סומנו בתי בני ישראל ולא לקו במכת הבכורות. יש אומרים כי פשר הסימן, היבדלות מהמצרים שלא היו שוחטים שה מטעמי דתם. על פי דרכנו נוסיף פשר: שמירת דם האדם יסודה בהכרה כי האדם נברא בצלם. העבדים מסמנים את פתח בתיהם בדם, מורים - לא איבדנו בעבדותנו את נפשנו, את צלם אלוהים שבנו.

ראו נא את שירו של אברהם חלפי:

רק דם
יש מישהו
קרוב אל ביתי קרבת לעג פרוע
לחי.
יושב הוא ביני ובין כל תקווה
שאני מקווה.

חובש לראשו את כל העולם כולו -
כאילו שלו הוא
ולי אין בו חלק כמעט.
מישהו
והוא אינו אלוהים -
רק בשר ורק דם. רק דם.[3]

בשיר מופיע האחר כפוגע, כלועג לתקוות המשורר, לחיים. המשורר מקטין אותו בניסיון להשתחרר ממנו - מאלוהים, לבשר ודם ועד ל'רק דם'. הדם מופיע כהקטנה. אני נענה לו ברוח דברינו, דורש את השיר ומהפך אותו על פניו:

יש מישהו
קרוב אל ביתי קרבת לב
חי.
יושב הוא איתי ועם תקווה
כל תקווה שאני מקווה.
כאילו קיים עולם מלא
אותי
ולי יש חלק
בו.

מישהו
והוא אינו אלוהים
הוא בשר ודם. הוא דם.


[1] ויקרא י"ז י' - י"ד

[2] בראשית ט' ד' - ו'.

[3] שירים, חלק ב', עמ' 164

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

כשרות צילום: shutterstock

בעקבות הפרסום בכיפה: הושבה הכשרות לבית החייל

קרא עוד