מבוא
הרמב"ם בהלכות תשובה קובע את תהליך התשובה שבאמצעותו יכול האדם לכפר על חטאיו. תהליך זה כולל וידוי דברים, חרטה, עזיבת החטא וכן קבלה לעתיד. מצד אחד הרמב"ם מתווה את התפיסה לפיה אדם יכול לשוב בתשובה גמורה על חטאיו, אם כי על חטאים חמורים של כריתות ומיתות בית דין – תשובה ויום הכיפורים תולים וייסורים מכפרים, וכן אדם שחילל את השם, כפרתו תוכל להיות שלמה עם מותו בלבד (הלכות תשובה א, ד). מצד שני, הרמב"ם מודע היטב למכשולים שונים המוצבים לעיתים בידי האדם גופו בדרך אל התשובה, והוא מונה דברים העשויים לעכב ולמנוע את התשובה, שיש חובה לתקנם על מנת שתוכל להתאפשר תשובה (שם, פרק ד).
במאמר הנוכחי נצביע על נקודות תורפה אחדות הניצבות בדרכו של האדם החי בחברה מודרנית ומתוקנת, העלולות להקשות עליו את תהליך התשובה במצבים מסוימים. אולם המודעות אליהם ותיקון המעוות יכולים להסיר את הגורמים המונעים את אפשרות התשובה, וכן יש בכוחם לשמש גורם מרתיע, ובסופו של דבר להביא לתיקון החברה.
הוצאת שם רע
במשנה האחרונה במסכת יומא (ח, ט) מובאת דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה הלומד מהכתוב "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל) שעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ועבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו. כך מובא גם בבבלי יומא (פז ע"א), בירושלמי בבא קמא (פ"ח ה"ז, ו ע"ג) ובפסיקתא רבתי (הרנינו, קסד ע"ב–קסה ע"א). הרמב"ם בהלכות תשובה מוסיף לציין כי אין לאדם להיות אכזרי ועליו למחול למי שחטא כלפיו (ב, ט-י).
אולם חיוני להכיר בכך שהכללים הללו אינם חלים על ההלכות הנוגעות להוצאת שם רע, ונודע הבדל ברור ביניהן לבין ההלכות הקשורות לרכילות וללשון הרע. הרמב"ם בהלכות דעות מגדיר את ההבדלים בין אמירת לשון הרע לבין הוצאת שם רע: "איזה הוא רכיל, זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני. אע"פ שהוא אומר אמת הרי זה מחריב את העולם: יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע. והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאמר אמת. אבל האומר שקר מוציא שם רע על חבירו נקרא. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי" (הלכות דעות, ז, ב, מהדורת פרנקל, עמ' פ-פא).
ההלכה הבסיסית הנוגעת להוצאת שם רע מוזכרת בירושלמי בבא קמא (שם), ושם נקבע שהמוציא שם רע אין לו מחילה עולמית. הלכה זו מובאת בהקשר ישיר להלכה לפיה אדם מחויב למחול לחבירו על חטא שחטא כלפיו בתחום שבין אדם לחבירו. וכך נאמר בירושלמי: "תני ר' יודה אומר משום רבן גמליאל הרי הוא אומ' 'ונתן לך רחמים' וגו' (דברים יג, יח). סימן זה יהא בידך כל זמן שאת רחמן המקום מרחם עליך אינך מרחם אין המקום מרחם לך. רב אמר אדם שסרח לחבירו וביקש ממנו ולא קיבלו יעשה שורת בני אדם ויפייסנו דכתי' 'ישור על אנשים' וגו' (איוב לג, כז). ואם עשה כן מה כתי' תמן [=שם] 'פדה (משאול) נפשו מעבור בשחת' וגו' (שם שם, כח). א"ר יוסה הדא דתימר [=זהו שתאמר] שלא הוציא לו שם רע אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית".
ההלכה לפיה מי שהוציא שם רע על חבירו אין לו מחילה עולמית נפסקה הלכה למעשה בראשונים וכן בבית יוסף (חו"מ, סימן תכ). ספר חסידים מזכיר את ההלכה הנוגעת להוצאת שם רע תוך שהוא מתייחס לחוסר האפשרות של שיבה בתשובה על עוון זה גם מבחינה ערכית: "מי שהוציא ש"ר [=שם רע] על חבירו או חרפו בחרפות שלא הי' חשוד בה ולא הכיר אדם בה מעולם וזה גילהו אין עונו מתכפר מפני שאינו יכול לתקן את אשר עותו ואינו יכול להחזיר חרפת חבירו, וזה שאמר שלמה בחכמתו 'פן יחסדך שומע'" (משלי כה, י) (ספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימן מד, עמ' 64).
חשוב לומר כי מרבית המקרים שאנו נוטים לכלול בקטגוריה של לשון הרע נכללים למעשה ברובריקה של הוצאת שם רע, שמשמעותה הפצת שקרים על אדם או אמירת דברי גנות עליו. מהמקורות עולה כי לאדם שהוציאו עליו שם רע קיימת זכות מלאה שלא למחול, וקיימת הכרה ולגיטיצמיה בזכותו זו.
בואן של אמצעי התקשורת האלקטרוניים לעולם החמיר בהרבה את התופעה של הוצאת שם רע. זאת באופן שאנשים חפים מפשע מוצאים את עצמם מואשמים בהאשמות שווא, ופעמים רבות מוציאי הדיבה מעדיפים להתהדר תחת מעטה האנונימיות. לפיכך גם עבירות הנעשות באמצעי תקשורת אלה לא מאפשרות את חזרתם בתשובה של מי שחטאו בדרך זו. אדם שהוציא שם רע על חבירו והפיץ עליו דברי שקר ברבים, צריך לדעת כי לפי שורת הדין אין לו מחילה עולמית וכי את הנעשה אין להשיב.
חיוני להזכיר שקיימת נטייה להדגיש את האפשרות המוחלטת לכאורה הניצבת בפני האדם לשוב בתשובה שלמה בימים הנוראים בהלכות שבין אדם לחבירו, אולם ההלכות הנוגעות להוצאת שם רע אינן כרגיל נלמדות והן אינן כה ידועות.
עבירות בתחום האישי ועבירות אלימות
ההלכה קובעת שאדם מועד לעולם. הלכה זו נכונה שבעתיים בכל הקשור בזמננו לעבירות בתחום האישי, מגמה שלא פסחה למרבה הצער גם על הציבור הדתי. על רקע המציאות בת ימינו במדינת ישראל שבה אדם ממוצע מתוודע באמצעי התקשורת לעיתים תכופות ביותר לעבירות בתחום המיני, ונחשף גם לסבל המתמשך של נפגעי תקיפה מינית, נראה לומר כי מסיבה זו בלבד כל אדם כיום הוא בחזקת מועד בתחום הזה. יצוין כי כיום הרוב המכריע של העבירות בתחום המיני הן עבירות הנעשות כלפי נשים; ילדות, נערות ונשים, על ידי גברים, ובמידה מועטה יותר אנו עדים לתופעה של עבירות המבוצעות בידי גברים כלפי ציבור הגברים; ילדים, נערים ומבוגרים. עבירות נוספות בתחום האישי כוללות אלימות כלפי בת הזוג ובן הזוג.
קיימת כיום הכרה ברורה כי נפגעי עבירות מין רבים נאלצים להתמודד עם החוויות שעברו עד סוף ימיהם, ודבר זה נכון גם לגבי עבירות שנתפסות לעיתים כקלות יותר, כגון הטרדה מינית, ואין הכוונה דווקא לעבירות חמורות כגון אונס קבוצתי. נפגעי עבירות מין רבים מודים בריש גלי שהם אינם יכולים לעבור לסדר היום, ובוודאי שאינם יכולים להביא את עצמם למחול לתוקפיהם. גם בעבירות הנוגעות לאלימות כלפי בת הזוג או בן הזוג, הנפגעים נאלצים להתמודד עם המציאות שאליה נקלעו ועם החוויות שאותן הועברו, לעיתים באופן תמידי. לפיכך נראה בבירור לומר כי אדם העובר עבירות בתחום האישי, בהתאם למה שציינו, אחראי לכל הסבל שעובר הנפגע ושעתיד הוא לסבול, ולאור המציאות העכשווית נראה שאדם הפוגע בזולת בתחום האישי צריך לקחת בחשבון כי ייתכן ולא תהיה לו כפרה עולמית על מעשיו.
עוברי עבירה בתחום האישי נוטים לעיתים לבקש סליחה ממי שפגעו בהם, בין היתר בטענה שהם לא התכוונו לפגוע בזולתם. אולם טיעון מעין זה אינו יכול להתקבל בשעה שהנפגעים נאבקים דבר יום ביומו עם תופעות הלוואי של החוויות שחלפו עליהם. ככלל נראה לומר כי בעניינים שבין אדם לחבירו צריך להחמיר כיום חומרה מרובה, לנוכח מקרים לא מעטים שחלו בשנים האחרונות של פגיעות מיניות, ולו רק בציבור הדתי. לא ניתן אף להימנע מלומר כי ציבור הגברים בכללו, לרבות בציבור הדתי, צריך לערוך חשבון נפש נוקב לגבי ריבוי מקרי העבירות בתחום המיני, וזאת מתוקף הערבות ההדדית הקיימת בקרבו.
בהקשר לתפיסה לפיה ישנן עבירות בתחום המיני שאין עליהן מחילה, ושמוטב היה לו לא באו כלל לעולם, אישור לכך מתקבל גם מהלכה הקשורה לאיסור "לא תנאף", אשר מופיע בעשרת הדברות בחלק הנוגע לציוויים שבין אדם לחבירו. לו יצויר שאיש בגד עם אישה נשואה במקום שאין סנהדרין ולפיכך אין גם דין מוות, עדיין הבועל והבועלת יהיו אסורים להינשא זה לזו לעולם, ואם לכאורה יטענו שהם חזרו בתשובה ומצטערים על מה שאירע, וכחלוף זמן כלשהו יבקשו להינשא – האפשרות הזו לא תהיה פתוחה בפניהם וטיעון כזה לא יתקבל. משום שיש מצבים מסוימים שהם בחזקת "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א, טו), ויש כאן פגיעה שהיא בלתי ניתנת להשבה ולתקנה.
התכחשות למעשי עבירה
אחד השלבים החיוניים בתהליך התשובה הוא ההודאה על החטא. אולם בחברה המודרנית ישנם בני אדם הנוטים להתכחש לעבירות שביצעו, במקרים רבים כדי לחמוק מעונש, מחשש שהודאתם תוכל לשמש בסיס להגשת כתב אישום נגדם. אך חוסר הודאה בביצוע המעשה הוא מכשול לשיבה בתשובה, ומבחינה זו התכחשות האדם למעשיו יכולה לשמש לו לרועץ בכל הקשור לחזרה בתשובה.
אפשר למנות התגלמויות אחדות של עניין ההתכחשות למעשי עבירה שנעשו. הדוגמה הבולטת לעין היא של אדם העושה מעשה בדרך של פגע וברח. זה עלול לבוא לידי ביטוי בהקשר של תאונות דרכים, וכן בהקשר לנושא של אדם החובל בחבירו. החובל בחבירו, על מנת שיוכל לזכות בכפרה על מעשיו, עליו להודות במה שעשה ולפצות את הנפגע, ונדרשת גם פנייה ישירה אליו לצורך קבלת מחילה מפורשת ממנו. לנחבל אסור אמנם להיות אכזרי ולא למחול (ראו בפירוט משנה תורה, הלכות חובל ומזיק), אולם אם החובל מתכחש למעשיו ומסרב ליטול אחריות עליהם, הרי שהוא מונע מעצמו את אפשרות המחילה. גם בתחום של עבירות מין – אדם שלא יודה במעלליו, לא יוכל לשוב בתשובה.
נציין עוד בקצרה כי אפשרות אחרת שבגינה אדם עלול שלא להודות על חטאו, ובעקבות כך לא יזכה לתשובה הלכתית, נוגעת לטיעון של חוסר כוונת זדון על מנת לחמוק מהשתת עונש עליו. ישנם גם מקרים נוספים שלגביהם לא תהיה לאדם מחילה, כגון פגיעה באדם באופן שאין תקנה והשבה למעשה. ואין כאן המקום והאפשרות להאריך.
סיכום
העולה מתוך דברינו הוא שניצבת לעיתים סתירה בין אורחות החיים המודרניים לבין דרישות ההלכה הנוגעות לחזרה בתשובה על עבירות שונות. במאמר זה הצגנו תחומים אחדים שבהם אדם עשוי לפגוש סתירה זו. אדם המבקש לחיות על פי ההלכה מוטב לו לכלכל את צעדיו ולהתנהל באופן שיימנע לכתחילה מלהכניס את עצמו לסבך של המצבים שתוארו לעיל, על מנת שלא תיגרע ממנו האפשרות של שיבה בתשובה שלמה מבחינה הלכתית. ההיכרות עם המצבים הללו יכולה לפעול במובהק בכיוון של הרתעה ומניעה, ונדרשת גם יתר רגישות חברתית ומודעות ציבורית להיבטים ההלכתיים המועלים כאן.