פתיחה
באחת מן הפסקאות בפרשת תזריע, נוגע ר' לוי יצחק במאמר מן הזוהר הקדוש:
"או יבואר אשה כי תזריע וילדה זכר, עיין זוה"ק 'אתתא משעתא דאיתעברת אין בפומא אלא או זכר תלד או נקבה'. [תרגום: אשה מרגע שמתעברת חושבת רק או זכר תלד או נקבה תלד]".
דרך מאמר סתום זה ינסה ר' לוי יצחק לבאר עקרון עליו הוא חוזר פעמים אין ספור בתורותיו. ננסה אנחנו לצעוד בעקבותיו של ר' לוי יצחק ולהתחקות אחר היסוד אותו הוא מבאר.
"הכלל, כי האדם צריך לעבוד תמיד את הבורא ברוך הוא, והמחשבה המורה על הנשמה היא תמיד חושבת שהעבדות יהיה שלא על מנת לקבל פרס רק שהבורא ברוך הוא יהיה לו תענוג ממעשיו, מעמו ישראל, ונמצא הוא המשפיע על הבורא כביכול".
במקומות רבים מצטט ר' לוי יצחק את המדרש על הפסוק ה' צלך, היינו שה' הוא כמו צילו של האדם, וכשם שהצל של האדם הולך בעקבותיו בכל אשר יפנה, ולאן שלא ילך האדם - תמיד הצל בעקבותיו, כך גם ה' ילך בעקבות מעשיו של האדם.
יש להבין שמדרש זה נועז הוא ביותר ואלמלא מקרא כתוב לא היינו מעלים על דעתנו לאמרו. הייתכן כי האדם משפיע על הקב"ה היאך לנהוג וכיצד לפעול?! ברם, אלו דברי המדרש, ור' לוי יצחק מחרה מחזיק אחריו.
עוד נקדים ונאמר, כי ר' לוי יצחק מעיר את תשומת ליבנו לתודעה הנפשית המלווה את האדם עת עושה הוא מצוות ומהי הכוונה שאליה אמור האדם להתכוונן.
ר' לוי יצחק מאיר את ליבנו על כך שצריך לעבוד את ה' יתברך מתוך תודעה של עשיית נחת רוח לפניו ולא מתן פרס כזה או אחר, וכמאמר המשנה באבות: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס..." אלא כל שאמור להיות בתודעתנו היא השאלה האם במעשינו זה אנו עושים נחת רוח לפניו יתברך.
זכר ונקבה – משפיע ומקבל
על פי זה מסביר ר' לוי יצחק את אותו מאמר הזוהר:
"וזהו הרמז כי הנשמה היא נקראת אשה כי היא נשפעת מהבורא ברוך הוא, וזהו הרמז בזוהר הקדוש - אתתא משעתא דמתעברת – כלומר, תיכף כשעובדת את הבורא ברוך הוא, אזי אינה חושבת אלא או נקבה תלד - שהעבדות יהיה על מנת לקבל פרס והיא בבחינת נקבה, או זכר תלד - כלומר שלא על מנת לקבל פרס רק כדי שהבורא ברוך הוא יהיה לו תענוג ונמצא הוא המשפיע".
בקבלה ובחסידות פעמים רבות אנו מוצאים את החלוקה לזכר ונקבה או משפיע ומקבל; דוכרא ונוקבא בשפה הקבלית.
כאן אומר לנו ר' לוי יצחק שהנשמה היא המקבלת, כי אליה מגיע השפע מאת ה' יתברך. על כן, זהו שכתוב בזוהר 'אתתא משעתא דמתעברת' כלומר בתרגום חופשי, אשה בשעה שמתעברת, על פי פירושו של ר' לוי יצחק הכוונה היא לנשמה שעובדת את ה' יתברך.
ברגע שמתחילה הנשמה לעבוד את ה' מיד מחשבתה היא על זכר או נקבה כלומר האם העבודה היא על מנת לקבל פרס או על מנת לעשות נחת רוח לה' יתברך.
יש לשים את ליבנו להשלכה חשובה לחשיבה זו, אין הכוונה כאן רק האם הנשמה רוצה לקבל פרס או לא, בשפה של ר' לוי יצחק השאלה כאן היא האם הנשמה היא משפיעה או מקבלת, האם היא רוצה להיות מקבלת ולעבוד רק על מנת לקבל פרס ושכר, או אולי משפיעה היא על הבורא יתברך ועל כן היא עובדת בעבור נחת רוח לה'.
אז מה אתה באמת?
ר' לוי יצחק לא עונה לשאלה זו, מעבר לכך, עולה שבזוהר עצמו יש מתח שאיננו נפתר, מתח בין המשפיע למקבל, בין הנשמה שרוצה לקבל פרס לבין הנשמה שרוצה לגרום נחת רוח לה' יתברך.
משל למה הדבר דומה? לילד שמקיים את רצון אביו או לתלמיד שמקיים את רצון המורה, האם הוא עושה זאת בשביל המחמאה, הסוכריה או המשחק שיקבל מאוחר יותר, או שמא רק גרימת נחת לאביו ולמורה עומדות לנגד עיניו. מניסיוני הדל אוכל לומר שתמיד יש מעט מזה ומעט מזה, והמתח הזה, זהו מתח בו שרויה הנשמה מהרגע הראשון בו היא מקבלת חיות מה' יתברך.
תפילת רבי אלימלך
לפני סיום אולי ראוי שנחדד נקודה אחת. נדמה שליסוד של ר' לוי יצחק כיוון בן דורו בתפילה שחיבר. הכוונה היא לר' אלימלך מליז'נסק בתפילה המפורסמת שחיבר, הנאמרת לפני תפילת שחרית:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ועל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק התקשרותינו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך. שיהא הכל נחת רוח אליך... ועל כל זאת מתחננים אנחנו לפניך אל מלא רחמים שתקבל את תפלתנו ברחמים וברצון, אמן כן יהי רצון".
בתפילה שני חלקים: החלק הראשון עוסק בענייני בין אדם לחברו, שאל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו. החלק השני עוסק בדברינו, אנו מתפללים שיהו כל מעשינו לנחת רוח מלפני ה'.
זוכר אני עת עמדתי בפני בחירה מסוימת בחיי, ואמר לי המשגיח של ישיבתנו 'פשוט תחשוב מה הקב"ה רוצה ממך'. כלומר, לנסות ולהבין מה הקב"ה רוצה, לא לחשוב מה יביא לי יותר נוחות, לא לחשוב איפה אני ארוויח יותר, אלא פשוט לחשוב איפה הקב"ה רוצה אותי ברגעים אלו.
דומה שר' לוי יצחק לוקח את זה אפילו צעד אחד הלאה. לא לחשוב מה הקב"ה רוצה ממני, אלא לחשוב היאך אני גורם לקב"ה נחת רוח. מסתבר, וכך אומר לנו ר' לוי יצחק, שיש לאדם הפשוט, יכולת להשפיע, ולהשפיע על לא אחר מאשר הבורא יתברך בעצמו.