לע"נ סבתי, שיינדל בת שרה ע"ה
ולע"נ סבי זיידה אהרן בן ישראל אליעזר ז"ל
פתיחה
"מעשה בשני גבירים, עשירים כקורח, שהיו באותה עיירה. אלא מאי, שאחד מהם היה קמצן ורע לב, וסירב לתת פרוטה לאיש. ואילו השני היה נדבן מופלג, והיה מארח בביתו עניים רבים ודואג למחסורם.
יום אחד הגיע עני לעיירה, ראה שני בתים מפוארים וגדולים ואמר בליבו שילך ויסעד את נפשו הרעבה.
הגיע העני לבית העשיר הקמצן וביקש ממנו נדבה. אמר לו העשיר 'בשמחה אתן לך נדבה, רק על מנת שלא תאכל בחינם, אנא ממך, חטוב את ערמת העצים העומדת בחצר'.
מיהר העני לחטוב את העצים, ובמשך יום שלם עבד עם הגרזן ופירק את העצים לחתיכות הדרושות. לאחר יום שלם, שהעני עייף ורצוץ, הגיע לבעל הבית וביקש את שכרו.
'אין בעיה' אמר העשיר הקמצן 'רואה אתה את הבית ממול, לך לשם, אמור לו שאני שלחתיך, וקבל את שכרך'.
הלך העני לבית העשיר הנדבן ושם אכן הכניסהו ברוב פאר והדר, הלבישהו בגדים יפים, האכילוהו מאכלים ערבים, הציעו לו מיטה נוחה, וכיבדוהו כבוד רב.
תוך כדי הארוחה נאנח העני ואמר 'אוי, כמה עבדתי בעבור ארוחה זו'.
הביט עליו העשיר הנדבן בחיוך ואמר:
'ידידי, אכול בנחת ובשמחה, אבל דע לך, כי עבדת בחינם ואכלת בחינם' ".
מעט לפני שנתחיל במסע
בשעה טובה ומוצלחת אנו פותחים בקריאתו של חומש חדש, חומש ויקרא. העיונים של ר' לוי יצחק על שלושת הפרשיות הראשונות של הספר – ויקרא, צו, שמיני – קטנות בכמותן, ברם, ר' לוי יצחק מפצה אותנו בכמות נכבדת של עיונים לכבוד חג הפסח הממשמש ובא ובעיונים על שיר השירים, שכן ישנן קהילות בעם ישראל הנוהגות לקראו בנעימה בסיומו של ליל הסדר.
אנו נעיין דווקא בתורה מתוך תורותיו לפרשת ויקרא ונקווה שנשאב מתוך כך גם כלים להכנה רוחנית ראויה לקראת חג הפסח, בבחינת 'שלושים יום קודם החג...'
מרחק
וכך אומר ר' לוי יצחק:
"ונפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם. כי הנה ידוע יותר מה שהאדם עובד את הקדוש ברוך הוא, יותר הוא בעיני עצמו כלא נחשב נגד גדולת הבורא יתברך...".
בעולמנו ישנו פער מובנה ועמוק; מחד, הבורא הוא אינסופי, ומאידך, האנשים שאותו הם אמורים לעבוד הינם מוגבלים קרוצי עפר וחומר. מרב חשוב שמעתי לא מזמן בשם הזוהר הקדוש, שהעולם נברא 'בראשית' היינו ב ב' (=שני) ראשית, כלומר בפער בין הראשית שלו (של הבורא יתברך) לבין הראשית שלנו (שוכני עפר).
ר' לוי יצחק לא בא על מנת לתהות על עצם הפרדוקס, אלא להעיר שכל אחד מאיתנו, עת מקיים הוא מצוות, מן הראוי שתהדהד אצלו הידיעה וההרגשה שלא משנה כמה האדם עבד, עדיין המרחק הוא עצום ורב ואינסופי בינו לבין הבורא יתברך.
תחושה מעין זו מביא לנו ר' נחמן מברסלב שחי פחות או יותר באותה תקופה בסיפור אותו הזכרנו בפתיחה. כל אחד מאיתנו בעצם, נמשל לאותו עני, שבטוח שהעבודה שהוא עבד היא שהביאה לו את שכרו. אומר לנו ר' נחמן שאין לנו לטעות בכך. אולי אנחנו עבדנו אבל זה עדיין לא מקרב אותנו כהוא זה לתפיסת הפער בינינו לבין קב"ה.
יש להדגיש, אין הכוונה שהמצוות לא מקרבות אותנו לה' יתברך, פשוט וברור שחלק מעניין המצוות הוא הקישור אותו הם יוצרות בינינו לבין האינסוף, ברם אחרי כל זאת עדיין חשוב לזכור כי האינסוף, כשמו כן הוא, אינסופי. ובתור אחד שכזה לעולם לא נתקרב אפילו להבנת קצה גדולתו.
הפער בינינו לבין הקב"ה כל כך גדול, עד שבסיפור של ר' נחמן עולה לכאורה שאין קשר בין עבודת האדם בעולם הזה, לבין השכר אותו הוא מקבל. האדם יכול לטרוח ולעבוד, ועדיין הזכות שמורה לקב"ה להחליט מהו השכר שאותו הוא יקבל.
הערה נוספת שראוי להדגיש היא שניתן היה להבין את ר' נחמן כך שאין צורך לעבוד והשכר יגיע ממילא. ברם לענ"ד אין הבנת הסיפור שלמה כך, כי הרי אותו עני, אם לא היה עובד לא היה מקבל את השכר, אין לחשוד את ר' נחמן בברסלבריות יתר, יש לעבוד, ויש להבין מיהו נותן השכר האמיתי והכוח בידו נתון בלבד.
תלוי
ור' לוי יצחק ממשיך וכותב:
"אבל כשהאדם עושה מצוה והוא סובר שהוא עובד את ה' זה המצוה אינו נחשב לכלום, וזהו פירוש הפסוק 'ונפש כי תחטא' כלומר מה החטא, ועשה אחת מכל מצוה ה' אשר לא תעשינה ואשם, כלומר שהמצוה הזאת יעשה לו כלא והוא סובר שעובד ה' כראוי ואשם".
בעיוננו לפרשת כי תשא הזכרנו את חדרי התורה, ואת התחושה שאמורה ללוות את האדם כך שלעולם עדיין לא הגיע לחדר הנכון, ועדיין חדרים רבים עוד לפניו.
כאן ר' לוי יצחק חוזר ומזהיר אותנו מפני תחושת השובע, התחושה הממלאת את האדם שהנה וקיים הוא מצווה בשלמות, והנה הוא כבר ב'חדר הנכון'.
לאדם כזה, יסגרו הדלתות הבאות, באם הקב"ה רואה שלאותו אדם אין צורך בדלתות נוספות, שהרי האדם שבוי בתפיסה שהוא במקום הנכון והטוב ביותר ואין לו לאן להתקדם, ממילא ה' יתברך לא יראה לו את אותם דלתות נוספות.
לקראת ראש השנה החל בניסן, לקראת חג הפסח הנראה באופק, על האדם להכין את עצמו כראוי, לנקות את שאריות החמץ שבביתו, אבל לא פחות חשוב את החמץ שבלבו. חמץ כידוע זהו החלק התופח, זהו החלק שמעל לפשטות הפשוטה שיש בכל אדם. אפשר היה להמשיך את דרשתו של ר' לוי יצחק בהקשרי פסח ולומר שעל האדם לעקור מליבו את התפיחה, את החשיבות העצמית המוגזמת אותה הוא מייחס לעצמו.
אדם כזה, יבין את הפער, יבין את המרחק, אבל גם יבין את המשמעות הגדולה של להיות קשור לאינסוף בקשר עבות, ועדיין להיות בן חורין.