פתיחה
בפרשת אמור, לוקח אותנו ר' לוי יצחק למסע לעולם מופלא; עולם השוכן בכל אחד ואחד מאיתנו, אם כי לא תמיד אנו שמים לב אליו. הכוונה היא כמובן לעולם הדיבור. עולם הדיבור כשמו כן הוא, עולם מלא וגדוש, מלא סוד והוד. עולם שעל מנת להכנס בשעריו יש להקשיב וללמוד את סוד השקט והדממה, שתיקה שתמלא את חלל האוויר.
בלב כבד אנו לא נקדים את ההקדמות הראויות ונאיר רק נקודה אחת מתוך הדיבור, ושערי עיון לא ננעלו וכל הרוצה לעיין בדברים ובדיבורים הרשות נתונה בידו.
הדיבורים של ר' נחמן
על מנת לתת את המקום הראוי לתורתו של ר' לוי יצחק, נפתח בתורתו של ר' נחמן מברסלב:
"כי לא כל דיבור נקרא דיבור, כי דיבור שאינו נשמע ומתקבל אינו נקרא דיבור, בחינת 'אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם'..." (ליקוטי מוהר"ן קמא, כט, א).
ישנם דיבורים המתקבלים, וישנם כאלו שאינם. דיבורים שאינם מתקבלים, אינם ראויים להקרא דיבור כלל וכלל. מהם אותם דיבורים שאינם מתקבלים?
"ועיקר מה שמתקבל הדיבור, הוא מחמת הטוב שיש בו, כי טוב הכל חפצים, ועל כן, כשיש טוב בהדיבור, אזי הדיבוק נשמע ונתקבל, אבל כשאין טוב בהדיבור, אינו מתקבל" (שם, שם).
הדיבורים המתקבלים הם דיבורים שיש בהם טוב. לכאורה אין לך דבר פשוט מזה, פשוט דבר דברים טובים, על אנשים טובים, ותלמד את התורה שטובה היא, והרי לך דיבורים טובים. המכיר את תורותיו של ר' נחמן יודע שר' נחמן אינו מסתפק בהסבר פשוט, והוא ינסה להאיר נקודה נוספת שמשנה את ההבנה הבסיסית:
"ואיך עושין הטוב בהדיבור? הוא על ידי שלוקחין הדיבור מהדעת, אזי יש בו טוב, אבל כשהדיבור בלא דעת, אזי אין בו טוב, בבחינת 'גם בלא דעת נפש לא טוב'. נפש הוא הדיבור, כמו שכתוב 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגומו: לרוח ממללא" (שם, שם).
את הטוב בדיבור לא עושים בדרכים אותם חשבנו לנכון לפני שורות ספורות. על מנת לעשות דיבור טוב, יש לקחת את הדיבור מהדעת. וכשהדיבור לא לקוח מן הדעת, אזי אין הוא דיבור טוב. פעמים רבות המושג דעת קשור למושג מודעות. על האדם המדבר להיות מודע לדבריו.
פעמים רבות אנו נתקלים בתפילה הנאמרת כמצוות אנשים מלומדה, בתורה הנקראת בלא כוונה, ואפילו בדיבורים ביננו לבין עצמנו, בין החבר'ה, בין המשפחה, דיבורים שהינם רק מן השפה ולחוץ ולא מבטאים עולם פנימי.[1]
דיבור שכזה, אומר לנו ר' נחמן, הוא דיבור שהדעת חסרה בו, המודעות תהא נעדרת.
על מנת שהדיבור ישמע יש לנסות ולקשרו לדעת, למודעות, וכך יזכה האדם ודבריו יעלו לרצון.[2]
הדיבורים של ר' לוי יצחק
כהקדמה לעולם הדיבור מקדים ר' לוי יצחק את עניינם של ארבעת העולמות:
"אמור אל הכהנים בני אהרן. העניין, כי יש ד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. לכל אחד יש בחינות חיים, וחס ושלום להיפך.
כי בעולם העשיה אנו רואים שיש חיים וחס ושלום להפך.
וכמו כן בעולם היצירה שהוא הדיבור, יש בחינה כשאדם מדבר דבר הבל זה נקרא היפך, וכשאדם מדבר דיבורים טובים בתורה ובמצוות ובעבדות הבורא ברוך הוא זה הבחינה נקרא חיים. וזה מרומז בפסוק 'מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה' (משלי י"ח, כא) וזהו עיקר בעבדות ה' שישמור האדם בדיבורו.
וכמו כן בעולם הבריאה שהוא המחשבה יש בחינות חיים כשאדם מחשב תמיד בעבודת ה' הבחינה הזאת נקרא חיים, וחס ושלום להיפך וכו'.
ויש עולם למעלה מהם שהוא עולם היראה שהוא בטל במציאות שם יש גם כן בחינות חיים וחס ושלום להיפוך".
אנו לא נעסוק בפירוט ארבעת העולמות הללו, כי רחבה היריעה. בקצרה נאמר שר' לוי יצחק מתאר ארבעה חלקים, אולי מוטב לומר ארבע מדרגות המצויות בעולם כולו, ובעולמו הפנימי של כל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו יכול להעפיל מעולם לעולם, ולהתקדם הלאה. חלוקה לארבעה אנו מכירים גם מרובדי התורה: פשט, רמז, דרש וסוד, ואכן הדברים קשורים אך לא נאריך יתר על המידה.
עולם היצירה, טוען ר' לוי יצחק, קשור הוא למושגי הדיבור.
ישנם בחינות שהאדם מדבר, ואלו דברי הבל. ר' נחמן יקרא להם קרוב לוודאי דיבורים שאינם קשורים לדעת, אך ר' לוי יצחק לא נוקט בהגדרה כלשהי. ולהפך, ישנם דיבורים טובים, שר' לוי יצחק מכנם בשם חיים.
מה מיוחד באותם דיבורים?
אלו דיבורים, לדעת ר' לוי יצחק, של תורה ומצוות ועבודת הבורא ברוך הוא. הפסוק בו משתמש ר' לוי יצחק הוא 'מוות וחיים ביד הלשון', כלומר שלמילים יש יכולת עצומה לברוא ממשות, ואף, ל"ע, לפגוע. אין הכוונה כאן רק בדברים שבין אדם לחברו ולמשפחתו, אם כי גם שם הדברים אמיתיים ונכונים. ר' לוי יצחק מתאר כאן את עבודת ה' של האדם בה דיבורו יכול לקרבו אל ה' יתברך, מקור החיות. או יכול ח"ו להרחיקו.
ייתכן שכאן טמונה נקודה דומה בין ר' נחמן לר' לוי יצחק אך בסופה נוסיף הבדל שקיים ביניהם.
הם דיברו דיבורים על הדיברות
גם ר' נחמן וגם ר' לוי יצחק מתארים דיבור טוב כדיבור שמקושר אל הדעת, אל מקורו העליון, אל הבורא ברוך הוא. ר' נחמן לא אומר לנו מפורשות איך לעשות זאת[3] ואילו ר' לוי יצחק אומר לנו בפשטות - תורה, מצוות ועבודת ה'.
ועדיין הבדל ישנו, דיבורים שבין אדם לחברו מה יהא עליהם? קרוב לודאי שר' נחמן יאמר, שאפילו דיבורים כאלו, אם יקושרו למקורם העליון, יהיו דיבורים טובים, ואילו ר' לוי יצחק יאמר, ששיחת חולין פשוטה אין בה משום דיבור טוב. אם ישבו שני חברים ויעסקו בדברי תורה אזי שכינה תשרה ביניהם ודיבורם יהא טוב.
אנו, שפוסעים יחד עם ר' לוי יצחק במשך תקופה לא קצרה, יכולים להשמיע לאזנינו את הסיפורים הרבים על סנגורן של ישראל, היאך לוקח הוא מילים פשוטות ומעשים שנראים לכאורה סתמיים, ומעלה אותם לה' יתברך, ומבקש דרכם מה' יתברך שיעזור לעמו ישראל.
ולאחר כל אלו, מסיים ר' לוי יצחק את הפיסקה ואומר:
"והעיקר הוא הדיבור שישמור האדם עצמו בדיבורו, כי הכל תלוים בדיבורים של אדם. וזהו הרמז אמור אל הכהנים וכו' ואמרת אליהם לנפש לא יטמא, כי הכל תלויים בדיבור ודו"ק".
הכהנים בתחילת הפרשה בה מוזהרים הם על דברים רבים מספור, פותחים דווקא באזהרה על הדיבור - אל תטמאו בדיבורים שאינם ראויים - כי הכל תלוי בדיבור.
ולאחר שדיברנו כל כך הרבה, נשתוק מעט.
[1] הדבר זוקק בירור ארוך ונפרד, אך קישור הדעת והדיבור קשורים גם לשירה ולניגון. על מנת שהניגון יחלחל לאדם ויפעל את פעולתו על האדם לנגנו מתוך דעת, אך כאמור, אכמ"ל.
[2] פעמים רבות שמעתי רב חשוב האומר שאנשים המרגישים הדרדרות בתפילתם לעיתים רבות מפני שאינם מאמינים בכח דיבורם. והדברים קשורים לדברי ר' נחמן שהרי על מנת שדיבור ישמע, גם בעולמות העליונים, יש להאמין בו ולקשרו לקדוש ברוך הוא.
[3] לפחות לא בתורה זו. בתורות רבות ואחרות מטווה לנו ר' נחמן דרך ומוסיף ומבאר את מהות הדיבור. כמו כן חשוב לנו לציין, שאין אנו עוסקים בתורתו של ר' נחמן. ר' נחמן מקדיש פרק ארוך ונכבד בתורותיו לדיבור, אנו הבאנו נקודה אחת קטנה המשיקה לדבריו של ר' לוי יצחק.