במוצאי שבת, אם לא נזכה, נתחיל ביחד עם כל עם ישראל את היום העצוב ביותר בלוח השנה העברי – תשעה באב. יום זה עמוס זכרונות הסטוריים כואבים מכל תולדות ישראל ובראש ובראשונה כמובן חורבנם של המקדש הראשון והשני.
ככל מועד הסטורי שאנו מציינים החשוב ביותר הוא לא השאלה "מה קרה ?" אלא אלו לקחים אנו צריכים להפיק מכך. לשם כך מחפשים תמיד הנביאים והתלמוד את הסיבות הרוחניות למאורעות ההסטוריים ואלו תלויות תמיד בתנהגותם המוסרית של בני האדם. כאשר הם שואל אם כן, מה גרם לחורבן, אין לנו לחפש כתשובה אחר גורמים צבאיים, כלכליים וכדו' המאפיינים כל מחקר הסטורי אלא להתמקד בגורמים המוסריים או האנטי מוסריים שהביאו אליו.
התלמוד אומר כי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". אם ישנו דור שבו לא נבנה בית המקדש הרי שזו היא ההוכחה שהפגם שבגללו איבד עם ישראל את בית המקדש עדיין קיים אצלו ועוד לא תוקן, ובכך הוא דומה לדור שנחרב בית המקדש בימיו. זהו תמריץ חשוב מאוד לנסיון להבין את סיבותיו של החורבן. ננסה לצעוד בעקבות הנביאים כדי לחשוף חלק מן התמונה.
ישעיהו הנביא שניבא רבות על החורבן פותח את נבואותיו בפסוקים:
כל הקורא פסוקים אלו בפני עצמם עשוי להתחיל לדמיין את הפשע שעשו הבנים (עם ישראל) כלפי אביהם (הקב"ה) כעזיבה מוחלטת שלו. בני ישראל מתוארים כבנים שנטשו את אביהם ואין להם קשר איתו. במקום להיות איתו ביחסים טובים הרי הם מנאצים אותו וגורמים לו צער. אם ננסה לתאר לנו את מקום המקדש, משכנה של השכינה, באותו הזמן המתואר, הרי שודאי תעלה בדמיוננו תמונה של מקום עזוב ונטוש בו אין מגיע איש לבקר.
אך כמה פסוקים מאוחר יותר מתברר שהתמונה היא שונה:
הנביא מתאר את בית המקדש כמקום המלא פעילות. המעשים המתוארים כאן הם בדיוק אלו שלשמם הוקם המקדש. בני ישראל מקריבים קרבנות, ולפי לשון הפסוק הרבה קרבנות. הם עולים לרגל בשבתות, בחגים ובראשי חדשים, הם גם פורשים ידים ומתפללים. ומהי תגובתו של הקב"ה לשלל המעשים האלו ? דחיה מוחלטת. לא די בכך שהוא אינו שמח לקראתם אלא הוא שונא אותם. ישנה כאן ביקורת נוקבת ששם הקב"ה בפיו של הנביא, לא כלפי המעשים הרעים שעושה עם ישראל אלא כלפי מעשי המצוות הקשורים בבית המקדש. וכאן יש לשאול, האם הנביא אינו מתבלבל ? במקום לצעוק על חטאיו של עם ישראל הוא צועק על המצוות שהעם עושה ? במקום לנסות למצוא מעשים שליליים הוא מוצא את המעשים החיוביים ושולל אותם ?
התשובה נמצאת בהמשכם של הפסוקים:
הנביא מוכיח את עם ישראל על המצוות שעשו, מכיון שאלו איבדו את משמעותם המקורית עקב התנהגותו המוסרית החמורה של העם.
כאשר אדם מתנהג בצורה מכוערת ביחסיו עם הזולת, הרי שהוא יכול לייצג בכך את עצמו. אך אם אדם כזה הולך אח"כ לבית המקדש להקריב קרבן מכיוון שהוא מחליט בנפשו שזו תהיה כפרתו, הרי שהוא מבקש בצורה זו מעין אישור מהקב"ה למעשיו. בנקודה זו הופך הקשר עם הקב"ה בבית המקדש לתירוץ להתנהגות מושחתת. התנהגות זו מציבה את קיום המצוות באור עגום ביותר ונותנת להן משמעות שלילית ביותר.
לכן זועק ישעיהו לא כלפי העבירות שעשו בני ישראל. לא צריך להיות נביא כדי להבין את הבעיתיות שישנה בעבירה על רצון ה'. מה שמחדש לנו ישעיהו הוא שגם מצווה בהקשרים מסויימים עלולה לההפך למעשה שלילי.
בני ישראל תפשו את בית המקדש כמעין מכונה אוטמטית למחיקת עוונות, מעין תעודת ביטוח שמה שחטא כל אחד יכופר מייד על ידי הקרבן או התפילה שהוא נושא. בנקודה זו הפך בית המקדש ממכשיר יעיל לקשר עם הקב"ה לתירוץ לפשעים חמורים, ולכן נחרב. הקב"ה ראה כי עדיף לעם ישראל במצב שבו היה שרוי להיות בלי בית מקדש, כדי שיוכל להקדיש את זמנו, לתשובה אמיתית שתכלול את היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו כאחד.
וכאן אלינו. גם אנו מוכרחים לזכור כי המצוות של הקשר עם הקב"ה לא נועדו לחפות על עוולות בתחומים שבין אדם לחברו. יהודי אינו יהודי רק בבית הכנסת בשעה שהוא מתפלל, אלא גם בעבודה שלו כאשר הוא עושה עסקים או כאשר הוא נמצא בקשר עם אנשים אחרים.
אם נתקן את הפגם הזה, נוכל לזכות שמשמעותו המקורית של בית המקדש תהיה שוב ברורה לנו, ובימינו במהרה יבנה.
יעקב (יוקי) מאיר
תורה מציון, יבנה
מונטווידאו, אורוגוואי.