שריה בגויים אין תורה

שריה בגוים - אין תורה גם נביאים לא מצאו חזון מד'.
(איבה ב', ט')

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר.
(מתוך משנה במסכת תענית דף כ"ו)

...ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלושה דברים וכו' ועשו סייג לתורה.
(משנה אבות א, א-ב.)

הזמן שעליו מדברת המשנה באבות אשר בו מסרו אחרוני הנביאים את התורה שמשה קיבל מסיני לראשוני אנשי כנסת הגדולה בראשית תקופת בית שני הוא הזמן לאחר חורבן בית ראשון. זאת אחת ההשלכות הידועות של אותו חורבן אלא שמשמעות הדבר לא מספיק מבוררת אפילו בקרב תופסי התורה ולומדיה.

אכן בעיני רבים שום דבר לא נשתנה בעולם עם חורבן הבית כי אם תנאים מדיניים חברתיים חדשים עבור שרידי היהודים. הם רואים את כל משך הזמנים עליהם מספרת התורה מאז בריאת העולם כמקשה אחת וכאילו אין בינינו לבין אנשי התנ"ך כי אם מספר שנות עולם והבדל ברמה אבל לא במהות.

יתירה על כן. הם רואים את עצמם כחיים בעולם זהה לזה שעליו מדבר התנ"ך. אבל האירועים המתוארים בו ובמיוחד הדרך הפשוטה וכביכול המובנת מאליה אשר בה מסופר על הדברות בין האדם ובורא העולם או מלאכיו אינם שייכים כלל לחויות עולמנו. לכן, היות ועולמנו הוא העולם האמיתי היחיד שאנו מכירים ולא מתרחשים בו אותם הדברים המסופרים בתנ"ך, הופכים סיפורי התנ"ך להיות אגדיים - לא לומר מיתוסים - ובמקרה הטוב ממשיכים להתחבר איתם מבחינה אמונית אבל בלי הסכמת השכל ולכן נוצר פער נוסף בתודעת האדם בין תכני האמונה לאלו של השכל וכאילו פער זה מחוייב המציאות הוא ואי אפשר אחרת. הנבואה הופכת להיות נתפסת כמין השראה הדומה במהותה להשראה של האמנים והמשוררים והמימד של גילוי אלהי ממש, דברים כפשוטם, מהאל לאדם נחשב כתופעה סובייקטיבית אצל אנשים בעלי חוש מיוחד של רגש.

אולי יש כאן מימד נוסף של חורבן הבית, פחות ידוע ומורגש ולכן אולי הרבה יותר חמור. על החורבן הידוע אנו יכולים לבכות ולהתענות אבל מה יהיה על הבלתי מודע? אנו נמשיך להתנהג כאילו הוא אינו קיים על אף שהדברים נאמרו מפורשות כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה והתעלמותנו מהם גורמת לצרות רבות, קשיים נוראיים ואסונות אשר בהם מאבד עם ישראל מיטבי בניו ובנותיו בארץ ומחוצה לה.

מורי ורבי הרב יהודה אשכנזי (מניטו) זצ"ל היה אומר שאחת הסיבות לכך שלא מבינים שהיתה תקופה אשר בה הנבואה הייתה קיימת היא שתקופה זו נפסקה. הפסקת הנבואה, הסתר פנים של השכינה והסתר בתוך הסתר אירע עם חורבן הבית והלאה. וכשהנבואה פסקה בישראל, באותו הזמן ממש, נשתנו פני העולם כי הסתר פנים הוא אינו דבר הקורה רק לישראל אלא זו תופעה אוניברסלית המורגשת בכל העולם כולו, בכל ציביליזציה בהתאם לאופי הפנימי שלה. באותו הזמן אשר שותקים אחרוני הנביאים מופיעה הפילוסופיה ביוון והבודהה מתחיל את מסעו בהודו. קונפוסיוס מביא מהפכה רוחנית מדינית בסין - ובישראל, הנביאים מוסרים את התורה לאנשי כנסת הגדולה.

היות ומסתיימת התקופה של הנבואה שהיא אחד המימדים העיקריים של הזהות העברית, הנביאים מוסרים את מפתחות לשון הקודש לחכמי הדורות הבאים. באותו הזמן חלה גם מהפכה בזהות עם ישראל: מתחיל עידן היהדות דהיינו המאמץ להשאר נאמן לזהות העברית שאבדה על ידי הזכרון והידע. יחד עם זאת, כדי להפריד בין המימד של הנבואה לבין זה של החכמה, חכמה אמיתית אבל אנושית, אמרו אנשי כנסת הגדולה לעשות סייג לתורה: עד כאן תורה - מכאן ואילך, חוכמה. ולכן הדיונים הידועים לנו מן הגמרא על הכללת ספר או מגילה זו או אחרת בתנ"ך. האם אותו ספר או אותה מגילה הם דבר ד' אל האדם, או דברי האדם על אלוקיו?

מסורת ישראל היא לא רק העברה מדור לדור של כללי התנהגות - "כך עושים אצלנו", היא גם לא רק אוסף של דברים יפים ועמוקים אשר נאמרו על ידי אנשי רוח כפירושים אישיים על התורה שבכתב ושבעל פה, ואפילו אם כוונו אל האמת. מסורת ישראל לדורותיה היא בעיקר המסירה איש מפי איש של המשמעות הנבואית של לשון הקודש המסתתרת בשפה העברית שהיא גם שפה מדוברת לכל צורכי החיים כמו אצל כל עם ולשון. תלמידי חכמים אמיתיים הם אלו המשמיעים לנו את הדי תורה מסיני; אותה תורה המחייה את בעליה ומביאה גאולה לישראל.