אמרו חז"ל (יומא ט'): "מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמ"ח מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו שנאת חנם".
מה טיבה של "שנאת חנם" זו שהיתה בין הללו שעסקו בתורה מצוות וגמילות חסדים? איך יתכן שאנשים מסוג זה יתפסו לשנאה עוורת, שאין לה אפילו הנמקה, והיא מוגדרת בתור "שנאת חנם"? מסתבר ששנאה זו התפתחה ביניהם דוקא על רקע של עסק זה בתורה ובמצוות. תקופה זו של סוף בית שני מקבילה להתפתחות המחלוקות בישראל בשטח ההלכה, שהתחילה לפי קבלת חז"ל בימי הזוגות והגיעה לשיאה במחלוקת ב"ש וב"ה. היתה זו מחלוקת לשם שמים, ומכל מקום התפשטה המחלוקת כנראה מחוץ לעצם ההלכות השנויות בחילוקי דעות, גם על הצורה והשיטה של ניהול המחלוקת.
שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה, אומרת הגמרא (ערובין י"ג), הללו אומרים: 'הלכה כמותנו', והללו אומרים: 'הלכה כמותנו'. יצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל". והסבירו שם הטעם: "מפני שנוחים ועלובים היו ושונים דבריהם ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימים דברי ב"ש לדבריהם". ומכלל התנהגותם של בית הלל, אתה למד על צורת התנהגות ב"ש...
כאן מצניעים חז"ל בקורת על ניהול מחלוקת בצורה של חוסר סבלנות לדעת הזולת, וחוסר כבוד לזולת על סמך דעותיו השונות. אם אמנם עצם אפשרות של דעות חלוקות שהללו אוסרים והללו מתירים, הללו מטמאים והללו מטהרים מסמנת ירידה בידיעת התורה, ודורות הקדמונים לא נחלקו כלל בשאלות הלכה, הרי יש צורך לדעת שגם לפלוני זכות שיקול והכרעה וקביעת מה שנראה לו לאמת, לא פחות ממה שיש לי. ואם אפילו אני משוכנע שטעות בידו, כיון שלדעתו הוא האמת כדבריו, מצווה אני לנהוג בו כבוד.
הנלחם בשצף קצף על דעתו, המבזה את רעהו על שום שלו דעה אחרת משלו, אשר איננו מצמצם את הניגודים לאותו שטח שבו הם נמצאים בהכרח, ומרחיב אותם גם לשטחים אחרים, יזרה שנאה ופירוד, ישתדל להצדיק אותה בכל האמצעים עד שבסופו של דבר יגרום לפירוד מוחלט לשני מחנות יריבים, שאין דרך להשלים ביניהם, אין אפשרות לשתף פעולה בשום דבר ולבסוף זה בא לידי חורבן, והיא היא שנאת החנם שהחריבה את בית המקדש.
הבדלי השקפות על רקע תפיסות שונות של תורה ומצוות יתכנו בכל זמן. הבדלים אלה מציינים גם את תקופתנו. שונה היא תפיסת המאורעות, היחס למדינה, דרך הפעולה להשגת המטרה בין המחנה הדתי-לאומי לבין אלה שאומרים שאין להם אלא תורה. אילו היה זה מוגבל רק לחילוקי דעות אלה, כי אז היה אפשר להסתכל על התופעה כדבר בריא. דא עקא, שגם אצלנו חורגים הדברים מהמסגרת של חילוקי הדעות הממשיים הרחק מעבר לגבול זה. הייתי תמיד שמח לציין שהמחנה שלנו אינו נתפס לדרך נפסדת זו. תמיד תרמנו לישיבות מבלי הבדל תפיסה והשקפה, קבלנו בסבר פנים כל אורח שנזדמן אלינו גם אם הוא מהמחנה המתנגד. והצטערתי מאד לגילוי היחס הבלתי סובלני שנתבטא בהורדת המודעות על שמירת שבת ובאיומים על הפרעת סדר במקרה של "העזה" לדרוש על נושא זה. מאימתי נעשה ענין השבת לשאלה "מפלגתית"? מה שייכות של ענין מוסכם לדברי הכל, לדברים אחרים שבהן חלוקות הדעות? ועל הכל, היכן יחס הכבוד האלמנטרי לאדם הנברא בצלם, בפרט שאותו אדם, אדם מישראל הוא ושומר תורה ומצוות הוא, אם כי אולי בצורה הנראית למישהו "אדוקה" מדי? האם אין כאן השפעת עקיפין של אותו מחנה מנוגד דוקא וקבלת תכסיסיהם הם במאבק עם המתנגד, תכסיסים שנראים לנו כל כך בלתי מתאימים ובלתי מובילים למטרה?
ישמשונו ימי "בין המצרים" המזכירים עוונות ראשונים כאות אזהרה לא להכשל שוב באותו חטא עצמו - חטא שנאת חנם.
(תמוז תשי"ח)
על גורמי החורבן
נושא שניאת החינם שבגללו נחרב הבית מסתיר מאחוריו גורמים נוספים לחורבן - הרב ישראלי זצ"ל מסביר.
