עיר חומה

"ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו" (ויקרא כה כט)
ואיש כי ימכר – אחר שאמר עניין מכר הבית חזר הכתוב לתת טעם לדבר, איך יהיה הדבר הזה שימכר ה' אחוזתו בית הבחירה. והוא אומרו ואיש זה הקדוש ברוך הוא, כי ימכר בית מושב פרוש בית שבו מושב אלוהים זה בית המקדש, עיר חומה זו ירושלים דכתיב ירושלים הרים סביב לה, אמר הטעם הוא והיתה גאולתו שבאמצעות זה אדרבא נגאל, על דרך אמרם בפסוק מזמור לאסף וגו' השליך ה' חמתו על עצים ואבנים שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט, ואם אין ישראל אין בית המקדש ולא ירושלים, לזה והיתה גאולתו של עם וגאולת הבית כי יש תקוה ושבו בנים לגבלם.

(אור החיים שם)

קדרו אז שמים וחפו, חשך עולם על ברואיו,
כי חטאו הבנים וסרו, השליך העם זהרו מעליו,
כל תכן הוסר מהבית, כל לב אט אט נאטם,
האריך המלך אפו וציפה, אך התשובה – קולה נדם.
פנה אז המלך, אמר: אם אין עמי למעני,
אין כל קיום וחיים בבריאה, אם כל לבן הפך שָני,
ארד אכלה זעמי בעמי, אמר ובקולו העצבות,
אין כל סיבה כי אשאירם בעולם, אבדה כל תקוה לשלמות.
פנה אל שליחיו וברואיו, פועלי השכול והשְחור,
חובלים אשר אש יוצאת מפיהם, וכל תאוותם מיעוט אור,
אמר: רדו וכלו זעמי בם, בטלו כל זכות קיומם,
ואל תבהלו למראה זהרם, כי כבר הוסרה קדושתם,
קפץ מכאל שר העם, נעמד לפני אדונו,
אמר: איך, מלכי, תתכן מציאות, בלי העם שאתה הוא קונו,
ואם הם חטאו אז הבן, כי לא מתוכם נבע רע,
אלא מפאת היותם קרוצי חומר, אך כל כוונתם – טהורה.
וגם אם במחשבתם עבר עוול, ולבם לא נכון את בוראם,
זכור עברם, הרי משם הם חוצבו, זכור אהוביך – אבותם.
כבש אז המלך רחמיו הגואים, החניק את דמעת הכאב,
וענה: מחזיק אני בהחלטתי, בגלל עָבְרָם על שקבלו בחורב,
פנו אז חובלי הרשע, בפקודת אל בסוד קדושים נערץ,
בכליהם הרס כאב ואבלות, בפניהם הזעם פרץ,
אט אט ירדו אל הארץ, אט אט קרבו אל העם,
קול המונם עולה, מתגבר, מעצים, מרעיד את סיפי העולם,,
פתאום, קול גדול פרץ ועלה, חצה יבשות וימים,
עלה וקרע מסכים ומניעות, חתך כל גבולות ורקיעים,
גבר על כל צבאות החרבן, על כל חילות החשים להשמיד,
כבשם, החרישם, ולפתע נדמו, את כל הבריאה עצר, העמיד,
המשיך אז המלך ותר, אחר סיבת ומקור הדברים,
אז בקול בכי עלה ופנה וניצב, אל מול מלך אדון עולמים,
והבכי גובר וקורע, עולה עד כסא הכבוד,
הרעים אז המלך בקולו ומי הוא זה, אשר מלאו בפני לעמוד,
אנא אבי אל רחום, זו אני הקטנה הדלה,
העיר אשר שמת בה משכנך, אמרה והרעיד אז קולה,
ומה רצונך יקירה, מה לך עיר שכולה אור,
מה כה נחוץ בעת כזו עד אשר לא היה כל כח בנפשך לעצור,
נעמדה עיר שלם וכמו רגע, הזמן מלכתו אז עצר,
ציפו למוצא פיה כל אופנים ושרפים, ואז כמו הוכרע הדבר,
פתחה ואמרה: הוי מלכי, האחד ויחיד מבלי כל,
האל הגדול הגיבור הנורא, ורק לו יאה עז ומגדול,
אוהבך אלקי בכל לבי, ורק ממך מציאותי וחסדָי,
רק בך תקותי, מבטחי מנעורי, השמים והארץ עֵדָי,
אחלה פניך המאירים, בהענותך לבקשתי זאת אחת,
כי יותר לחשות לא אוכל, ונפשי –שלוותה לא כדת,
כי רק אם בי תכלה זעמך, במקום בעמי אהובִי,
במקום בבני ובנותי – יקירי, כי זה מכבר נהפך לבבי,
וידעתי כי כל חוק נגזר, וכי כליה צפויה לבני,
אזי כל חפצי ורצוני כי דברךָ, גזר הדין יופנה רק אלי,
ואמרתי אשא עוונם, ובלבי נכון הדבר,
ונא, אל תניא אותי מכל זאת, כי בלעדם אין קיום לָמחר,
פרצו כל שרפים אז בבכי, נשאו קולם אל אדון,
אולי תחלה פניך לעם, אשר אִמם נשאתם בגאון,
ואיך לא תמחל אז להם, בבקשת אמם כי רבה,
ותמסור עצמה תחת בניה, היש שווי לזאת החיבה?
פנה אז מלך מלכי המלכים, וקם וניצב ממקומו
אמר: הגזרה כבר גזורה, וכי עמי גזר זאת על עצמו,
אך אם אמם מבקשת, תחת בניה תוקח,
הביט בה יוצרה באהבה אין גבולות, וחמת המלך שכך,
פנתה השכינה אל מלכה, בקשה אחרונה תבקש,
בטרם מסרה את עצמה על בניה, בטרם תגבר אז האש,
הודיעו נא זאת לבני, כי אמם נמסרה תחתיהם,
וכי קיומם, חיותם ונפשם – בנפשי אשר יוצאת אליהם,
ושלא ישכחו זאת בני, ושלא יאבד מלבם,
עד בא אז היום, עד עת קומי מעפר, עת אלבש את בגָדַי – תפארתם,
ירדה השכינה מההר, מלאכים מלווים כל צדדיה,
וכל צבא מרום אז הזילו דמעות, ששטפו את עקבות צעדיה,
וחזרה הדממה אל ההר, שממון אז אחז את הארץ,
עת הובלו הבנים אז אל ארץ נכר, במקום פרוץ בם הפָּרץ,
כך אלפיים שנים השכינה לא בהר, כך אלפיים שנים בית – אַיִן,
כך אלפיים שנים הסתר פנים בעולם, הנבואה עוד לא שבה עדיין,
אך בכל מקום בו ימָצאו, אף אם יושלכו בקצות העולם,
עוד מהדהדת בת קול ומכרזת: ושבו בנים לגבלם,
והשכינה כה בודדה, עצובה, מייחלת היא לבא הגואל,
מביטה אל בניה, בתהום משכנם, האם יש לה מבקש ושואל,
והבנים, אף אם רובם בגלות מושבם, עוד מעת ששרפים אז בכו,
אבל הם את אמם, שכינתם, מקדשם, לעולם, לעולם לא שכחו,
----------------------------------------------------------------------------
עד מתי החושך ישלוט, עד מתי הגואל יתמהמה,
עד מתי יזכרו חטאתינו, עד מתי ,עַמִ"י שואל ותמה.