"משנכנס אב ממעטין בשמחה".
ימים אלו הם אקורד הסיום של הסרט "בין המצרים" או אם תרצו התקרבות לפסגה של רף הצער שליווה אותנו בשבועות האחרונים ואנחנו כבר לא יכולים לעמוד ולנסות ולהבין את הצער מהטרגדיה שפקדה את עמנו לפני אלפי שנים אלא אנו אמורים להיסחף פנימה למעגל הצער ובעצם להפך לחלק בלתי נפרד למכות שפקדו אותנו בעבר ולאלו שפוקדים אותנו בהווה.
והשאלה היא, האומנם? באמת? החיבור הטבעי עם הצער הלאומי לא בא באופן סוחף ואפילו לא בזינוק בעליה! אנו מתנגדים באופן טבעי לכל מנהגי האבלות ורק מחפשים היתרים ודרכים לעקוף אותם ע"י מצבים הלכתיים נדירים. "איזה סרט" "אני חייב להתקלח! זו ממש סכנת נפשות! שלא לדבר על כבוד הבריות!" איך אנו מתחברים לימים אלו? יש שיאמרו "עזוב אותך מתשעת הימים... בצום אני אשב ואראה סרטים עצובים, אולי אפילו בנושא השואה וכך אני אצית את הצער".
או שיש דרך אחרת. הדרך שבה אנו לא מסתכלים על הצער האישי שלנו שנובע מכך שלקחו לנו את הנוחיות אלא בהסתכלות על צער הכלל כי אנחנו חלק מציבור שמתאבל. כן, גם אם אנחנו לא מבינים את הצער ולא מבינים את הקשר שבין חורבנות עם ישראל לדורותיו לבין זה שנורא מגרד לי הזקן. את מנהגי האבלות אנו נקיים כי נכפה עלינו ע"י ההלכה לקיימם, ואחר הפעולות נמשכות הלבבות ואולי כך נוכל לזכות לרגע של אושר בהצטרפות לאבל הלאומי.
בשיא הסרט של תשעה באב יש את נקודת התקווה הגדולה ביותר. וככל שננסה להתחבר לצער יותר, כך גם התקווה מתגברת ונהיה שותפים לנחמה שתבוא. תשעה באב זהו אודישן לסרט "לעתיד לבוא" שיצא במהרה בימינו ואם לא נצליח במבחן, לא נשתתף בפרמיירה. הקב"ה נמצא איתנו גם במבחן הצער "עמו אנוכי בצרה" והוא גם יהיה בהקרנת הבכורה "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי".
אז במקום לשבת ולהתחבר דרך סרט, הבה ונהיה השחקנים בעצמינו ובעז"ה החשיכה של ימים אלו תהפך לאורה במהירה בימינו.