הרהורים לגבי מצוות סוכה
עם כל השמחה העצומה שקיימת בחג, יש לי תחושה קצת לא נעימה שמלווה אותי בחג הסוכות: בשעה שאני נכנס לסוכה, עם כל המעלות שלומדים על הסוכה, עדיין משהו לא מתיישב לי. השדר הוא כאילו הבית שלנו לא מספיק טוב ולשם כך צריך לצאת לסוכה קצת מפריע לי.
אמנם אנו יוצאים בסוכה על פי הסברי רבותינו: א. לחוש את השראת השכינה. ב. לזכור את יציאת מצרים. ג. לחוש את ענני הכבוד ולהיזכר בהם. ד. לזכור את מעלת הארעיות שקיימת בעולם. ה. להתחזק בביטחון ב-ה'.
אך האם אין בכניסה לסוכה סמל של חוסר יציבות בביתו של האדם? האם אין בכך כעין הוכחה שאין לנו אחיזה קבועה בביתנו בארץ ישראל?
ועוד נקודה שיוצרת לי תחושה קצת מביכה, היא שכולם יודעים שבסוכה התנאים הם הרבה פחות טובים, המזגן לא מגיע, היתושים והזבובים מגיעים, נחשים, פגעים, חרקים, חום, קור, גשם חורף. האם זה האידאל שנחיה בתנאים לא טובים? האם יש עניין שקצת נסבול שבוע?
התשובה הרגילה
התירוץ הפשוט של התמיהות הללו, הוא שכל היציאה מהבית נועדה כדי לחזק אותנו ולהזכיר לנו את הערכים שלמענם נחיה בתוך ביתנו. שלא נשכח כיצד אמור להתנהל אורח חיינו, מתוך אמונה, והכרת תפקידנו בעולם. וזו יציאה על מנת לחזור בייתר שאת מתוך הכרת מקומנו הנכון.
כגודל ההעדר גודל הערכה
אך אולי ניתן ליישב בכיוון אחר. יש להכיר בכך שימי חג הסוכות אינם רק ימי לימוד, התעלות והתקדשות, אלא גם ימי ירידה לצורך עלייה, ימי ריחוק לצורך קירבה.
כל דבר כדי שניתן יהיה להעריך אותו חייב העדר מסוים. כעין זה אמר ר' מאיר בגמרא לגבי קשר בין איש לאשה: (בבלי מסכת נדה דף לא עמוד ב):
"מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".
האדם חי באופן כזה שרק כשיש חיסרון הוא לומד להעריך את מה שיש לו.
כעין זה כותב המהר"ל מפראג בביאורו את ערך הגלות (נצח ישראל פרק כג):
"כי החסר הוא ראוי אל קבלת ההוויה, כי ההעדר הוא סבת ההוויה".
כל דבר שיש לו ערך, כדי להבין את ערכו חייבים להיות קודם בהעדר. המהר"ל מבאר שם שערך הגלות היא כדי ללמדנו את ערך הגאולה.
ניתן להמשיל זאת לאדם שאחר שהיה חולה במחלה מסוכנת, הוא לומד להעריך את חייו. וכן אדם שכמעט טבע בים מעריך מאוד את היכולת שלו לנשום באותם רגעים שהוא יצא מהמים. וכן אדם אחרי צום ארוך מעריך כל כך את כוס המים שהוא שותה.
אמר לי פעם מישהו, שהחלק הכי כיף בטיול שלו לחו"ל היה רגע החזרה לארץ ישראל.
הגדיר זאת יפה הבעל שם טוב (כתר שם טוב ח"א סי' קכא):
"כי תענוג תמידי נעשה טבע, וכבר אינו תענוג",
זאת אומרת, דבר שרגילים בו כבר לא מעריכים אותו.
הסוכה כגלות
הסוכה היא סוג של גלות. יצאנו מהבית שלנו וישבנו שבוע שלם בתוך הסוכה, על מנת לחזור לבית. וכפי שכותב המדרש (מדרש תהלים (בובר) מזמור עו, ג):
"ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון". אמר ר' ברכיה מתחילת ברייתו של עולם עשה הקדוש ברוך הוא בירושלים סוכה, כביכול שהיה מתפלל בתוכה, יהי רצון שיהיו עושין בניי רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי... וכיון שחרב הוא מתפלל יהי רצון מלפני שיעשו בניי תשובה שאקרב בנין ביתי ומקדשי, הוי ויהי בשלם סוכו.
גם ה' מתפלל בסוכה שיגיע כבר לבית שלו. הוא עדיין בגלות ורוצה כבר לסיים את התקופה הזאת, ולחזור כביכול לאכול ולישון כראוי.
הסוכה כהעדר לצורך הערכת טוב ה'
על בסיס רעיון זה ניתן להסביר שהסוכה איננה רק השתלמות מקצועית של התחזקות, התקדשות והתעלות, או אפילו כדי להזכיר לנו שלא נתגאה ונחשוב "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא היא שבוע של גלות מסוימת שאנו נמצאים מחוץ לבית, ונזכרים באותם ימים שלא היה לנו בית, כדי שנדע להעריך את הבית, להתייחס אליו נכון. זו השמחה האמיתית לפני ה', כשאתה מבין את גודל המעלה שזכית לה שיש לך בית שלם וטוב במשך כל השנה.
התנתקות כדי להכיר בערך האסיף
אף שאנו כבר יושבים בארץ ישראל, אף שאנו מחוברים לבית שלנו, אף שאנו בחג האסיף, קבלנו ציווי ללמוד להעריך את הטוב שה' משפיע עלינו. חשוב מדי פעם להתנתק כדי להעריך את המתנה הנפלאה שה' נתן לנו.
אם נכונים דברנו יוצא, שהסוכה איננה רק צל השכינה, צל האמונה, או ביטוי לארעיות, אלא גם תחושת העדר, כדי ללמוד להעריך ולהודות על כל הטוב. מטרתה להזכיר לנו איזה אוצר נפלא יש לנו בבית. איזה כיף שיש לנו מזגן, ויש לנו קירות בטון, יש לנו גג רעפים, ויש לנו ביטחון מגנבים.
למה זה כל כך חשוב להכיר בערכו של הבית שלנו?
כדי שנלמד להודות לה', "ושמחתם לפני ה' אלוקכם". רק כשאתה מבין מה יש לך אתה יכול לשמוח ולהודות.
זיכרון יציאת מצרים כמקור להעדר
אולי זו המשמעות שהסוכה היא גם זכר ליציאת מצרים, כפי שכתוב: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", אנו צריכים לחוש את ההעדר כדי שנבין למה זכינו. היכן היינו ומה יש לנו עכשיו.
שמיני עצרת כשיא השמחה
לפי זה מובן מדוע שמיני עצרת הוא שיא השמחה אחרי חג סוכות, ביום הזה אנו חוזרים הביתה. הבנו שהכי טוב בבית. הבנו את הערך של הבית. יצאנו כדי לחזור פנימה. ועכשיו חוזרים. זה אמנם קצת עצוב, כי היה כיף בטיול, למדנו שם הרבה, אך כמה טוב לשוב לבית עם כוחות מחודשים, עם כל ההרפתקאות שעברנו בטיול, עם כל הדברים שלמדנו בדרך, אין כמו הבית.
כעת אנו מעריכים עוד יותר את כל הטוב שיש לנו. את הזכות שיש לנו בית, את הזכות שיש לנו את ה' יתברך, את הזכות שהוא נתן לנו את התורה הפשוטה שאנו מכירים ויודעים ולומדים כל הזמן. קצת עזבנו הכל כדי להכיר כמה היא מתוקה כמה היא נפלאה.
בית המקדש
אנו חוזרים לבית אחרי הגלות שלנו, אך ה' עוד לא חזר לגמרי לביתו, עדיין הוא לא נמצא בבית שלו. אך אנו מתחזקים בכך שיש לנו את התורה שהיא מקור החיבור שלנו אל ה'. ואנו שמחים עם התורה, ואומרים לקב"ה, גם אם אתה עדיין לא בבית, עדיין אין השראת שכינה, אנו שמחים בתורה שלך. וכך גם אתה תגיע לביתך.
תיקון הרגליים בשמחת תורה
ניתן להוסיף שבראש השנה תיקנו את הראש שלנו (מחשבות, רצונות, שאיפות). יום כיפור היכנו על הלב (תאוות, חטאים, פשעים). בסוכות נכנסנו עם הכבד שמציין את כל הגוף (אוכל ושינה בסוכה). וכעת בשמחת תורה נותר לתקן רק את הרגליים. זה בא על ידי השמחה הגדולה שאנו רוקדים לכבוד התורה הקדושה.
סיום
נתפלל שנזכה להודות תמיד לה' על כל הטוב שנתן לנו, ונסתפק במצוות הסוכה כזיכרון להעדר, ולא נזדקק לחסרונות אחרים כדי לזכור כמה טוב ה' שולח לנו.
נתפלל שמתוך השמחה שלנו בחיבור עם התורה, גם האדון יבוא להיכלו, ונזכה לשמחה הגדולה שאנו מייחלים וכוספים כל כך. חג שמח.