שאלה: אם רוצים לכבד את הרב בשמחת תורה עם העלייה הכי מכובדת, איזו לתת לו?
תשובה:
יש דעות שונות בין הפוסקים בעניין זה בכל שבת. לפי תשב"ץ העלייה החשובה היא חמישי. לאור זרוע המנהג בצרפת שהרב עולה שביעי. ולפי האדמו"ר ר"י מבעלז ההוספה הראשונה אחר ז' קרואים היא העלייה חשובה, וכן נטל לעצמו (שלחן רבותינו עמ' רס). החזון איש היה עולה כל שבת שלישי, ובשבת שלפני יא"צ היה עולה למפטיר, וכן בפ' זכור (דינים והנהגות למרן החזו"א פי"א אות ג. אורחות רבנו ח"א עמ' קכ. ח"ג עמ' רלב).
ונהג הגר"ח מבריסק, שהיה לוי, בכל שבת לעלות לתורה למפטיר כדי לזכות בעוד ברכות ולהשלים למאה (תשובות והנהגות ח"ד עמ' תלה אות מב). ומובא בשו"ת תשובות והנהגות (ב, קכט. ד, קנג) שכן נהג בנו הגרי"ז סולוביצ'יק בכל שבת לעלות לתורה למפטיר כדי לזכות בעוד ברכות להשלים למאה, אך ביום הכיפורים עלה לתורה לוי, כיוון שלדעתו בלאו הכי לא יגיע למאה ברכות, כי השומעים ברכות התורה וההפטרה לא שייכים לברכה כלל ואינו עולה אלא למברך. והסביר הגרי"ד סולוביצ'יק שנהגו אצל החסידים ששישי היא העלייה הכי חשובה ביום השבת בבוקר [עי' מג"א (רפב סק"ט) שיש לזה קצת סמך מהזוהר], ששבת בבוקר הוי בבחינת יסוד, אשר הוא הספירה השישית. ואצל המתגדים שנוהגים עפ"י הגמרא מקובל ששלישי היא העלייה הכי חשובה, דאיתא (והובא להל' באו"ח סי' קלו) שבשבת ויו"ט קוראים אחר לוי ת"ח הממונים על הציבור, ואחריהם – ת"ח הראויים למנותם פרנסים על הציבור, ואח"כ – בני ת"ח שאבותיהם ממונים על הציבור, ואח"כ – ראשי כנסיות וכו'. ועיין בשו"ע יו"ד בהל' אבלות שהר"ת תמיד עלה לשלישי בכל שבת, אפילו באמצע ז' ימי האבלות שלו. הרי שבהזדמנות הראשונה שאפשר לנו לכבד למישהו לעלות לתורה (שב' העליות הראשונות נוטלים כהן ולוי, ואין באפשרותנו לכבד ת"ח בהם – כל שאיננו כהן או לוי), עלינו לכבד את הת"ח וכו' (כסדר הנ"ל). ומעשה בבעה"ב אחד מבוסטון שהיה כהן, ותמיד רצה לעלות לשלישי, ולא הניחוהו הגבאים מפני שכהן היה, והסבירו לו שהלא העלייה שלו הראשונה, היא הכי מכובדת, שהרי כל הטעם ששלישי נחשבת לעלייה הכי מכובדת הוא מפני שהיא ההזדמנות הראשונה שאפשר לכבד למי שאינו כהן או לוי לעלות, וכנ"ל, והרי הוא, שכהן הוא, עולה בעלייה הראשונה ממש. ולא נתקררה דעתו בזה, עד שהלך לו לטמפל הקונסרביטיבי וקנה לו שלישי בדמים יקרים ושמח בזה שמחה גדולה על שהצליח לעלות שלישי... (נפש הרב עמ' רפג).
פעם בליל שמחת תורה קנה אחד חתן תורה להג"ר לוי הכהן רבינוביץ, מח"ס מעדני השולחן, ואחד קנה לו חתן בראשית, ואחרי הקניה כל אחד אמר לגבאי ליתן להג"ר רבינוניץ, והגבאי אמר להם שקנו לו ב' עליות. נגשו להג"ר רבינוביץ ושאלו אותו, האם מותר לאדם אחד, שיהיה לו חתן תורה וחתן בראשית, וענה להלכה מותר אבל זה לא מתאים עם איזה אחרים, ושאלו לו מה ה"איזה אחרים", וענה להם: צריך שעוד יהודי יוכל להנות.
אחר כך שאלו אותו מה יותר חשוב חתן תורה או חתן בראשית, וענה חתן תורה, ולכן נתנו לו חתן תורה.
וכידוע שאדמו"רים לוקחים חתן בראשית, ורבנים חתן תורה. ואומרים בשם האדמו"ר 'חוקי חיים' משומרי אמונים, טעם בדרך צחות על זה, שרבנים לומדים כל השנה, ולכן מקבלים חתן תורה, על שלמדו כל השנה ועושים סיום, אבל אדמו"רים חושבים שלא לומדים ולכן לוקחים חתן בראשית שבכל שנה מקבלים על עצמם קבלה שהשנה זה כבר ילמדו ועכשיו מתחילים.
ושאלוהו על חתן תורה וחתן בראשית לאדם אחד, שהרי המשנה ברורה (תרסט סק"ב) כתב לא להעלות אדם אחד לשניהם כי הוא פגם לס"ת שיאמרו שהראשון היה פגום, ואמר שיש עצה לקרוא בס"ת אחת. ושמענו שאדמו"רי גור ונדבורנא נוהגים לעלות חתן תורה וחתן בראשית בס"ת אחד (עובדות דרבי לוי עמ' קא-קב).
ויש להוסיף מה שאירע כאשר שני שרי התורה רבותינו הגאון רבי עקיבא איגר והגאון רבי יעקב מליסא בעל ה'נתיבות' נפגשו באיזו עיירה, והתפללו בשבת קודש באותו בית כנסת. כיבדו את רבנו הגאון רבי עקיבא איגר לעלות לתורה ל"שלישי", שהיא העלייה היותר מכובדת (ע' גיטין נט, א. רא"ש פ"ג ס' עה. טור ס' ת. וע"ע מג"א רפד ס"ק מה).
מיד כשקראו בשמו לעלות לתורה – התעלף הגרע"א!
מובן שנעשה שם רעש גדול, והיתה בהלה גדולה בבית הכנסת. אלו צעקו וצווחו, איבדו את עשתונותיהם, ואלו רצו להביא מים לשפוך עליו כדי לעוררו. דבר לא עזר, והגרע"א לא הקיץ מעלפונו העמוק. מובן, שההתרגשות גאתה. אולם רבנו ה'נתיבות' הבין מיד מהי סיבת ההתעלפות,שהגרע"א התעלף מרוב צער ועגמת נפש על שכיבדו אותו בעלייה היותר חשובה, ולא השכילו לכבד בה את ריעו בעל ה'נתיבות'. מיד פילס לעצמו דרך בקהל, מיהר אל הגרע"א ולחש באזנו דבר מה. שמע הגרע"א, התאושש מיד, קם ועלה לתורה.
תמהו הכל. לאחר התפילה שאלוהו מה לחש באזנו של הגרע"א. אמר: פשוט מאוד. לחשתי באזנו: "ידע נא מר, שכיבדו את מר ב'שלישי', משום שהוא רבה של פוזנא, שהיא עיר גדולה יותר מעירי, ליסא".
כיוון ששמע הגרע"א שהעיר היא זו שזכתה בכיבוד, ולא הוא, מיד נחה דעתו, והקיץ מעלפונו... (מובא בשמושה של תורה, בשם החזון איש והגרא"מ שך, עמ' לד).
סיכום: שאל את הרב עצמו! הרי הוא הוא המרא דאתרא.