פרשת השבוע, וכך גם החומש כולו, נקראים במדבר, למרות שלא כך פותחת התורה חומש זה. אם נשווה פתיחה זו לפתיחת חומש ויקרא, נגלה שני פסוקים דומים מאד: "ויקרא אל משה, וידבר ה אליו מאהל מועד לאמור"; "וידבר ה אל משה במדבר סיני". ובכל זאת, חומש ויקרא מכונה על שם המילה הראשונה הפותחת אותו, ואילו חומש במדבר נקרא על שם המקום שבו דיבר ה עם משה. אנו רואים, אם כן, שלא תמיד נקראת הפרשה על שם המילה הראשונה שבה, אלא דווקא על שם מילת מפתח שמלמדת משהו על המהות הפנימית של הפרשה כולה.
מכאן יסוד לדרשה שדרשו חכמים (במדבר רבה א, ז):
"למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים: בג דברים ניתנה התורה - באש, ובמים, ובמדבר. באש מנין? (שמות יט) והר סיני עשן כולו וגו; ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה) גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים; ובמדבר מנין? וידבר ה אל משה במדבר סיני. ולמה ניתנה בג דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם. שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים.
דבר אחר: וידבר ה אל משה במדבר סיני - אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה. לכך נאמר במדבר סיני:
המדבר הוא הפקר. לא במקרה יצא משה רבנו עם צאן יתרו חותנו אל המדבר - משה לא רצה לגזול מרעה משדותיהם של המדיינים, ולכן הלך למדבר, מקום שבו אמנם אין הרבה מרעה, אך מה שיש הוא הפקר וחינם. המדרש מדגיש נקודה זו משתי בחינות - מצד המלמד ומצד הלומד.
קודם כל מצד המלמד: מפורסם הסיפור על הלל הזקן שהיה משתכר בכל יום טרפעיק (שם מטבע), חציו היה משלם דמי כניסה לבית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו. יום אחד לא היה לו לשלם, ולא נתנו לו להכנס לבית המדרש! אנו קוראים את הסיפור ומתפעלים ממסירות הנפש של הלל, שלמרות השלג הכבד טיפס על הארובה והאזין לדברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון; אך באמת צריך להזדעזע מעצם המציאות, שאדם עני שאין לו כסף לשלם - נשאר בחוץ! על כך אומר המדרש "מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם".
לאחר כמה דורות אנחנו מוצאים וויכוח דומה בין בית שמאי לבית הלל - "בית שמאי אומרים: אל ישנה (ילמד) אדם אלא למי שהוא חכם, ועניו, בן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה" (אבות דרבי נתן ב, ט). לא פלא הוא שבית הלל לא מקבלים את הגישה שצריך ללמד תורה רק לעשירים, שהרי הם מתלמידיו של הלל הזקן, שסבל על בשרו את התוצאות המרות של אפלייה זועקת כזו. המסר הברור שמלמד אותנו המדרש הוא שהתורה אינה שייכת לא לנו ולא לאבא שלנו, התורה היא "מורשה קהילת יעקב", ואם אתה יודע תורה, עליך מוטלת החובה והאחריות ללמד אותה לאחרים.
והמסר השני של המדרש מופנה כלפי הלומד: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה". הענווה היא התנאי הראשון לקבלת תורה. יכול אדם להיות גאון ועילוי, יכול הוא להתמיד שעות רבות מול הגמרא הפתוחה, אך אם אין בו ענווה - לא יוכל לגדול בתורה. לא לחינם ניתנה לנו תורה על ידי משה רבנו, העניו מכל אדם. דווקא הוא היה מסוגל לקבל את כל התורה בשלימות מפי ריבונו של עולם. ככל שנזכה לבטל את עצמנו בפני רצונו של מקום, נזכה לקבל תורה ממנו יותר בשלימות.