השבוע נציין את חג השבועות, חג מתן תורה. במרכזו של החג, בהשכמת הבוקר, אנו חווים מחדש את מעמד מתן תורה. שני מנהגים שונים, מנוגדים, מלווים את קריאת עשרת הדברות. האחד, טוען שעלינו ללוות את קריאת עשרת הדברות בעמידה. לשם הדגשתם אנו קוראים את הפרשה ב"טעם עליון" היינו טעמים השונים במקצת מהדרך המקובלת לקריאת התורה.
אולם, פוסקים אחרים, והרמב"ם בתוכם, מתנגדים לקימה בעת קריאת התורה, ואלו תמצית דבריו של רבי משה בן מימון: "אשר הנהיג הרב הנפטר לישב, הוא הראוי, וראיותיו ראיות נכונות לפי דיני אנשי העיון, ואין להוסיף עליהן. וכך היה ראוי לעשות בכל מקום שמנהגם לעמוד, צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה ומה שמדמים שיש בתורה מדרגות ... וזה רע עד מאד. ומן הראוי לסתום כל הפתחים שמביאים לזאת האמונה הרעה... וכבר ביארו, שאין הפרש בין המכחיש התורה כולה או מכחיש פסוק אחד ואומר משה מפי עצמו אמרו. והיה מן המינים מי שהאמין, שאין מן השמים אלא עשרת הדברות וששאר התורה משה מפי עצמו אמרו, ולכן ביטלו קריאתן בכל יום. ואסור בשום פנים לעשות בתורה מקצתה מעולה ממקצתה".
הרמב"ם מוטרד מהעדפתם, החשבתם של פסוקי עשרת הדברות על פני שאר פסוקי התורה.
אני מבקש לבאר היבט אקטואלי בעמדתו של הרמב"ם.
עשרת הדברות תופסים מקום נרחב בתודעה היהודית. כל דיבר מקבל משקל של "כלל על", "תמצית היהדות כולה" וכו. אילו רק הייתה התורה מוסיפה לפסוקי עשרת הדברות את "ואהבת לרעך כמוך", הייתה התמונה מושלמת. מאז עשרת הדברות, הפכו צמד המילים הללו למושג על: בכל פעם שאנו מבקשים לציין את מרכזיותו של נושא מסוים, את היותו כלל - על, תמצית המציאות כולה, אנו אומרים: אלו עשרת הדברות של ה...
אבל, היתרון הגדול של התמציתיות, הוא גם יסוד הסכנה הגדולה שבעשרת הדברות. עלולה לצמוח תפיסת עולם שטחית המבקשת להסתפק בהקפדה על עשרת הכללים הללו, עמדה הרואה בהם את עיקר התורה ומזניחה לשורה אחורית את שאר הפסוקים.
בתקופה המודרנית, צמחה לה התנועה המסורתית. לא, אינני מתכוון לזו הקונסרווטיבית. אלא, למאות אלפי "יהודים של עשרת הדברות". קידוש בשבת? חשוב, הכרחי. הבערת אש? משני. אפשר להקל. פסח? יום הכיפורים? בודאי! קדושה, מסורת. אסור לוותר. תרומות ומעשרות? שמיטה? לא רלוונטי.
הם הולכים בכל שבת לבית הכנסת ומכירים את סידור התפילה על בוריו. לעולם לא יאכלו במסעדה לא כשרה, גם אם יסעו בשבת, ובזמן שיחה על חלום עתידי, יפנו עניים לשמיים תוך הפטרת "בעזרת ה".
כיצד נתייחס למסורתיים? נזלזל?! נדגיש את הסכנה שבחלקיות התורה?
הזנחנו את הציבור המסורתי. לא קרבנו אותו. לא דאגנו שילדיו ילמדו בבתי הספר שלנו, יבואו לתנועת הנוער שלנו. דחקנו אותם החוצה בטענה שהם "מקלקלים" ומציגים תורה קטועה, חלקית, המסוכנת מהעדרה של התורה בקרב הציבור החילוני.
וכך, הדור השלישי של הציבור המסורתי הולך ומתרחק מהעולם היהודי. עד שאנו מבקשים להביט בפניהם של יהודים ברחוב שינקין, ולבקש מהם להניח תפילין לראשונה בחייהם, ליטול זוג של נרות שבת להדלקה (בזמנה...), כדאי לפנות לחברים משכונת התקווה, כפר שלם, רמת עמידר ואופקים. הם יודעים מהם התפילין ומה חשיבות הדלקת נרות בזמנה. אבל אנו, דוחקים אותם החוצה.
בעת קריאת עשרת הדברות, בשעה שנעמוד (או שלא, כמנהג הרמב"ם), נזכור שעל אף הסכנה הגדולה שבתמצית, בכתיבת כללים שעלולים להוביל לשטחיות, לרדידות, יש במסורת עוצמה גדולה של אמונה, כנות ואהבת אמת לתורת משה, שיש לפתחה ולעוררה.
נפתח לכולם את הבית, את הלב, את בית הספר, את תנועת הנוער. כך, אולי, בשנה הבאה, בעת קריאת עשרת הדברות, הם יעמדו לצידנו.
* מניין נובע הרצון לקרב דווקא את הרחוקים? מניין נובע הריחוק מהקרובים?
* לו היית מדריך בתנועת הנוער, מהן גבולות הסובלנות שלך כלפי נער מסורתי המבקש להגיע לשבט שלך? כיצד היית נוהג לו היה מדובר בחילוני מצפון ת"א שהיה מבקש להצטרף לתנועה?