חג השבועות היה מאז ומתמיד יום אהוד על רבים. אין הוא מלווה בחוויית האימה והיראה של ראש השנה ויום הכיפורים. חסר הוא את העמל, הטורח והיגיעה של סוכות ופסח: אין צורך בהקמת סוכה (ולא חייבים להיכנס הביתה מפני הגשמים באמצע הסעודה...). אין חובה לרדוף בכל הבית אחר פירור של חמץ שנשתייר באחת הפינות או לסבול מקשיי עיכולם של המצה והמרור. תפילת היום אינה "עמוסה" מדאי. מגילת רות הפסטורלית מביאה עמה משב רוח מרענן, המחייה את נופי ארץ ישראל, ואת הזיקה שבין עם ישראל ואדמתו. קישוטי הירק שמכסים את בית הכנסת מוסיפים לה נופך חגיגי ומשמח. אפילו מאכלי החלב משתלבים היטב במזג האוויר הנוח.
כל הרגלים מתאפיינים במעין צמד מרכיבים: טבע וחומר מכאן, ורוח ונשמה מכאן. בחג השבועות בולט ניגוד זה אפילו יותר. בתורה מופיע החג כחג "טבעי" בלבד. תהליך עיצובו וזיהויו עם מעמד הר סיני וקבלת התורה הוא מן החידות הגדולות בעולמה של תורה. כידוע, במקרא עצמו, אין זכר לעניין זה, והחג מופיע רק כ"חג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כג, טז), או כ"חג שבועות ביכורי קציר חטים" (שמות לד, כב), יום שבו מביאים את המנחה החדשה של שתי הלחם (במדבר כח, כו). בפסוקים אחרים מודגש עניין החג כ"יום החמשים" (ויקרא כג, טז) החותם את ספירת השבועות (דברים טז, ט-י). רק בדברי חכמים, מזוהה היום - ו בסיוון - עם חג השבועות (פסחים סח, ע"ב), ומני אז ואילך נתקבע ככזה בתודעת העם.
עיון במקורות מלמד שגם רישומו של המאורע עצמו - ולא רק זיהויו עם חג השבועות - אינו פשוט כלל ועיקר. לצד התיאור הנשגב ורב ההוד וההדר שבפרשת יתרו, מלווה קולות וברקים וענן, שלפיו קיבלו בני ישראל את התורה בשמחה ובששון, ו"הקדימו נעשה לנשמע", מצויים מדרשים לא מעטים שמהם עולה רושם שונה לחלוטין. כך, למשל, לאחר התיאור הפסטורלי והיפה של "ויחן שם ישראל נגד ההר" - שאת לשון היחיד שבו פירשו חז"ל כאידיליה, אולי אוטופיה, של ממש - "כאיש אחד בלב אחד"; בא פסוק אחר שממנו נודף ריח קצת פחות רגוע, שבימינו היה מי שבוודאי היה רואה בו מעין סחיטה באיומים: "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!" (שבת פח, ע"ב). והמדרש ממשיך: באותה שעה געו כולם בבכייה, ושפכו לבם כמים בתשובה. ואף על פי כן לא האמין הקב"ה לכנותם, וביקש כנגדם ערֵבִים, שיבטיחו כי הבטחתם אכן תקוים. ולמותר לציין שדרישה להעמדת ערבות ובטוחות, כמוה כהבעת אי אמון מוחלטת במקבל. ממדרש אחר בהמשך אותה סוגיה, עולה כי כביכול, לא היה הקב"ה בטוח שישראל אכן יקבלו את התורה, והתנה עם מעשי בראשית שרק "אִם" - לא בטוח - יקבלו ישראל את התורה, יתקיימו הם.
גם מדרשים אחרים אינם מחמיאים לעם ישראל במיוחד, בהקשר של קבלת התורה. לפי פרקי דר אליעזר, הדורש את הפסוק "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים מן המחנה", היו ישראל ישנים בעת מתן תורה, ונזקקו למשה רבנו עליו השלום שעמד והעירם, ודחק בהם שיקבלו את התורה (כדרכו בקודש, לימד עליהם ר לוי יצחק מברדיטשב סניגוריה, ונתן טעם בשנתם שהייתה תוצאה של ההכנות המרובות שעשו לקראת קבלת התורה, עד שנפלה עליהם לאות ועייפות והיו מתייראים שמא לא יוכלו לקבל התורה במחשבה צלולה כראוי, לכך נתנו שינה לעיניהם כדי שיתחזקו עשתונותיהם לקבלת התורה הקדושה... (ש"י עגנון, אתם ראיתם, עמ קיט).
גם אותו מדרש תנאים מפורסם, שלפיו החזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון, ורק לאחר שסירבו לקבלה הציעה לפני בני ישראל, עשוי להתפרש כך שבחירת עם ישראל לקבל את התורה לא הייתה אלא "בררת מחדל" אחרונה, ולא צעד ראשון.
עיון בסדר התפילה מלמד שלעומת יציאת מצרים, שרישומה בולט בעשרות מצוות שמהוות זכר לה (דוגמת שבת, מועדות, ציצית, תפילין, קריאת שמע, ועוד כהנה וכהנה), זוכה מעמד הר סיני למקום שולי למדי. איננו מזכירים אותו בתפילת העמידה שבכל יום (למעט תפילות העמידה של שבת ומועדים, שבהן נזכר הוא רק כבדרך אגב, ואולי משום כך ציוו חסידים הראשונים להזכירו ב"שש זכירות" שתיקנו), ואף בשאר התפילות מקומו קטן למדי.
אפשר שכל אלה באים ללמדנו שקבלת התורה אינה מובנת מאליה. בוודאי שאינה מסתיימת בהליך פורמאלי, חד פעמי. לפיכך, כמאמר חסידים, נקרא היום יום "מתן תורה", ולא קבלת התורה, שקבלת התורה מתחדשת בכל יום תמיד. קצרו של דבר: קבלת התורה מצריכה תודעה יומיומית, מאמץ ארוך ומתמשך ללמוד וללמד, ומחויבות לשמור ולעשות. מעמד הר סיני אינו "זיכרון" בלבד, אלא מחויבות שמונחת לפתחו של כל אדם מישראל, בכל יום תמיד.