שלוש המצוות בפסח - פסח , מרור ומצה - הן כנגד התאווה, הכעס והכבוד.הרב יצחק פנגר מביא רעיון מעניין בעניין שלוש המצוות הנ"ל וברצוני לקשר בינן לבין הכלכלה הביתית.
פסח (קרבן פסח): כנגד התאווה. מצד אחד יש את המצה (לחם העוני), לשבור את התאווה ולהתרגל למאכל הפשוט, ומאידך גיסא עיקר מצוות היום הוא קרבן פסח שאוכלים אותו בדרך תאווה (על השובע. . . . ולעיתים קצת מעל השובע). עד היום , לצערנו, ואולי גם בעוונותינו , לא היתה אפשרות לקיים את המצווה במלואה עקב המצב של חורבן הבית . (לא כאן המקום להרחיב את הדיבור לגבי הקרבת קרבן פסח מתוך טומאה). אבל מה שיש לנו הוא קיום המצווה בלימוד, במחשבה וברגש. ולכן אין לאכול את האפיקומן אכילה גסה ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ניתן להשליך זאת בכך שעלינו ללמוד, לחשוב ולהרגיש גם במובן הכלכלי . כלומר בתרגום למעשה - להסתפק במה שיש בחשבון; לחיות לפי ההכנסות (לא לפי ההוצאות - זה הצד התאוותי) . יש לא מעט מקרים שעקב הבעיות של "תאווה" (עודף הוצאות על הכנסות) חלילה יכול לגרום לחורבן הבית , המשפחה והזוגיות.
מרור: כנגד הכעס והמרירות. התיקון לזה הוא אכילת המרור לאחר המצה. למרות שהמרור מסמל את השעבוד והוא בא לפני המצה המסמלת את יציאת מצרים, בכל מקרה הוא בא אחרי המצה להראות שאנו מודים לקב"ה ומברכים למפרע גם על המרור, שגם זה היה לטובה.
לאחר מכן חוזרים וכורכים את המרור עם המצה המראים לנו שגם המרירות היא לטובה ואין על מה לכעוס, והיא חלק מהגאולה. (כמובן זה אין חובה שתהיה מרירות). היום כשרובינו לוקחים חסה , שהמרירות שלה מועטת, אנו מבינים שהכול לטובה ורק במעט מרגישים את המרירות.
מבחינה כלכלית, אנחנו חייבים להבין שגם ה"צרות", "המינוס" וכו' הם מאת הקב"ה ותלוי איך מקבלים את הניסיון הזה. אם חושבים שזה נורא ומתחילים לכעוס, אז קשה יהיה למצוא את המצה "לגאול" את עצמך מתוך צרות אלו. אבל אם חושבים שזה מאת הקב"ה ומקבלים את זה בשמחה ומנסים למצוא את "החסה" להמתיק ולפתור את הניסיון, אז יש אפשרות לראות ולזכות לגאולה.
מצה: בצק שלא תפח, שפלות הדעת, ביטול ההתנשאות והגאווה. ידוע שמצה נקראת לא רק "לחם עוני" אלא גם "לחם אמונה", ששורש הכפירה הוא בהרגשת הגאווה - אני ואפסי עוד. אבל ככל שאדם יותר שפל בדעתו, הוא מוכן לקבל דברים יותר בתמימות ובפשטות. כמה שהמצה דקה ויבשה יותר, כך היא משתמרת , וככל שהאדם מתנהג בפשטות, כך הוא מחזיק יותר מעמד. יש אמירה של הרב מפרמי שלאן: "מי שלא תופס מקום, יש לו מקום, בכל מקום." כלומר על ידי הפשטות מתגברים גם על מגבלת הזמן וגם על מגבלת המקום, ולכן המצווה של המצה היא בחיפזון ובזריזות, הן בעשייתה והן באכילתה שע"י הזריזות מתעלים מעל הזמן. ולהיפך הגאווה והתנשאות מביאים את האדם לאיטיות וככל שהאדם איטי יותר בדבר מצווה, כך הוא מחמיץ יותר.
מי שנמצא בחוסר איזון כלכלי, טמונה לו פה עצה גדולה. ראשית חייב זריזות; קבלת החלטות שהולכים לערוך שינוי עצמי באופן פשוט . אולי התהליך יימשך זמן לא מועט אבל עצם ההחלטה לעשות שינוי (או לבד או באמצעות סיוע ויעוץ) וקבלה לעתיד מראה על פשטות וחוסר גאווה בעניין קבלת "הייסורים".
ולכן לאור הנ"ל לא רק בפסח חייב אדם לאמר שלושה דברים אלו אלא בכל יום ויום. בעז"ה מתוך התבוננות זו נזכה כולנו, הפרט והכלל לגאולה שלימה בקרוב ונזכה להקריב את קורבן הפסח בבית הבחירה ולקיים את כל מצוות החג באופן מלא ובשמחה רבה.