יציאת מצרים. אחרי רחמים עצמיים.
אני אוהב את מצרים. ארץ ילדותי. אני אוהב להרגיש קטן. יש גדולים וטובים ממני והם יודעים מה טוב בשבילי. כולם חוץ ממני מחליטים מה טוב לי. אין לי צל של מושג איך הגעתי למקום הזה. אבל ברור לי לגמרי שאני תמיד סובל בגלל מישהו אחר. כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה איך אחרים הרסו לי את החיים. האחרים הם מקור כל עוול שנעשה לי. ואני לא מסוגל לעשות נגד זה שום דבר. אני קורבן. אין לי כוח, אין לי יכולת. אני לא חייב לאף אחד כלום וכולם אשמים לי בהכל. אני מצפה שאחרים יעשו בשבילי את מה שאני צריך ויכול לעשות לבד. אני בוחר להשתמש בקביים למרות שרגלי בריאות וחזקות. עבד לעבדים. אין לי עתיד ואין לי עבר. אין לי אחריות על שום דבר.
בשם חוסר האונים שלי, בשם אזלת ידי, אני מאבד את האהבה שיש בי, את המעוף, את היצירתיות, את כל הדברים שקשורים בעמידה בניסיון. אני מתנגד בכל הכוח להודות שיש לי כוחות עצומים ויעוד מפואר. וכיוון שכולם אשמים באפסות שלי, אני מתחיל לשנוא הכל.
זהו הטעם של החיים במצריים. נדמה להיות מאד מתוק אבל באמת הוא מאד מר. אני מקבל רכות מבחוץ אבל כשהיא נשברת גם אני נשבר. ואז אני מגלה שבתוכי אין שום רכות. אני נוקשה ואכזר.
חושך מצרים מסתיר את הרחמים האמיתיים: לשאת את החיסרון של מי שזקוק לי. לא משנה כמה זה כואב, לבחור להישאר. במקומם הוא מציע לי רחמים עצמיים: תמיד ללכת למקום אחר. לברוח ולא לדעת ממי. להעלם בלי להשאיר סימנים. לחשוב רק על עצמי. האם ידעו למצוא אותי גם במקום יותר רחוק? בניתוק יותר עמוק? אם ימצאו אותי אולי אסכים שאוהבים אותי באמת. אם לא ימצאו ממילא ידעתי שככה זה הולך להיגמר. אני אוהב להיות מסכן. לא בא לי להתבגר. אני יודע שרע לי ככה אבל זה מה שאני בוחר.
אחרי מסכנות של תוהו, שקר מאוס של קטנות מדומה, משתרע מדבר של ריקנות שאני מפחד לחצות. נוח לי יותר להישאר במצרים אבל אני מוכרח לנסות. "זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". הארץ הזאת כל כך מפחידה אותי. אני מרגיש שאחרי צעד אחד החוצה לא יישאר ממני כלום, אבל משה אומר שדווקא במדבר מתחיל הכל. אני משליך מעלי את כל פסלי מצרים: אחיזות של גאווה, נגיעות של חמץ. אני מחפש בכל הפינות ומבער מתוכי את הצורך להתעסק בעצמי ולהאשים כל הזמן מישהו אחר. אני לא רוצה להוביל בכוח ולא להיאלץ להיות מובל.
אני מבקש להשתחרר מההרגל להיות מופעל.
משה, שלא כמו פרעה, רק רוצה שאגדל.
אם אצא למדבר המציאות מה שיגמר הוא רק זהותי המדומה. בסוף אהיה כמו הצדיקים. "כל אחד מאנשי יכול להיות כמוני ממש". לגמרי שקוף. לגמרי מפולש. לאט לאט אני אגלה שאני עצם הטוב. שייך וקרוב, לא רחוק ולא זר. ובעומק המדבר. מול האש על ההר. גם אותי ישטפו רחמיו.
אני אהיה מה שתמיד נועדתי להיות. בוחר. מלא רחמים. אחד מן העם הנבחר.
באדיבות לב הדברים