"וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" (אסתר א, טז) - מה ראה ממוכן לקפוץ בעצה תחלה? ... שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות... שאמר "וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" (שם, יט). אסתר רבה ד, ו.
מניין לחז"ל שלממוכן היתה בת אותה ביקש להשיא למלכות, בת שכלל לא מוזכרת במגילה? נראה שהתשובה לשאלה זו נעוצה בדרשת חז"ל המפורסמת המזהה את ממוכן עם המן (מגילה י"ב ע"ב), ובניתוח מערכת היחסים הכללית שבין מרדכי להמן. המן-ממוכן נתפס על ידי חז"ל כמי שהכין לעצמו עמדת כוח ושררה, אך לבסוף, ונהפוכהו - כל הכלים שהכין המן לרעה שמשו את מרדכי לטובה.
המן-ממוכן הכין לעצמו את מעמד המשנה למלך, שכפי הנראה הלא היה קיים לפני כן בממלכה הפרסית, ומעמד זה הועבר למרדכי. המן הצליח לשכנע באופן תקדימי את המלך לוותר על הבלעדיות שבאחזקת טבעת המלך, אך לאחר תלייתו טבעת זו לא חזרה למלך - אלא נתנה למרדכי. "בית המן" על כל רכושו, כספו וזהבו, הועבר למרדכי, ואף בכתר בלבוש ובסוס, אותם הכין המן לעצמו - זכה לבסוף מרדכי (מעניין לציין כי דווקא הדבר היחיד אותו הכין המן למרדכי, העץ - שימש לבסוף את המן...).
בעיוננו לפרשת שמות עמדנו על כך שפעמים רבות על מנת להדגיש מבנים ותופעות מקראיות, חז"ל משלימים אותם על ידי פרטים נוספים שאינם מופיעים בפשוטו של מקרא. נראה שגם במקרה זה, על מנת להדגיש את ההקבלה הניגודית בין המן ומרדכי, הוסיפו לה חז"ל פרט נוסף: המן-ממוכן הכין לעצמו את האפשרות להיות חותנו של המלך, אך מי שזכה בה בפועל היה דווקא מרדכי.
קריאה זו של המגילה, מדגישה את סוד הונהפוכהו הטמון במגילה, במהלכו נלקחים כלי הטומאה (כבית המן, מעמדו ואפילו תאריך הפור שלו) וממולאים מחדש בתוכן טהור וקדוש. תהליך זה איננו פשוט כלל וכלל, שכן דווקא בשבת הסמוכה לקריאת המגילה, אנו קוראים את הציווי "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כ"ה, יט). ציווי זה התפרש על ידי התורה שבעל-פה, ולמעשה כבר על ידי שמואל הנביא, כציווי להשמיד לא רק את עמלק - אלא גם את כל רכושו "מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמ"א ט"ו, ג). שאול שחמל על רכושו של עמלק ולא השמיד את צאנו "לְמַעַן זְבֹחַ לַה ", זוכה לביקורת חמורה על כניעתו לעם ולכאורה גם על רצונו לקדש את החומר.
שאלה זו, האם יש לנסות לקדש את הכלים שעד כה שימשו לטומאה, או שעלינו להשמידם בבחינת לא מדובשם ולא מעוקצם, היא שאלה מרכזית העולה שוב ושוב בחיינו: היחס הנכון לאינטרנט ולטלוויזיה, שאלת ההשתלבות בעולם התקשורת, המשפט והפוליטיקה הישראלית, ואפילו השאלה האם יש להסכים לבניית המדינה היהודית על ידי כספי השילומים מגרמניה - עשויים להיות סעיפים של שאלה מרכזית זו.
גם בתוככי המגילה אנו עדים למתח הקיים בסוגיה זו. מן הצד האחד, כפי שציינו, מרדכי משתמש בכל הכלים שהכין לו המן, אך מן הצד השני המגילה מדגישה שלוש פעמים שבמהלך הקרבות בין היהודים לאויביהם "בַּבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם". ההבדל שבין ההתנזרות של היהודים מהשימוש ברכושם של אויביהם, לבין ההדגשה החיובית של המגילה וחז"ל על סוד הונהפוכהו שבשימוש שברכושו של המן, יכול לסייע בידינו למצוא את אחד המפתחות להבנה מתי עלינו להשמיד ולאבד את כלי הרוע, ומתי עלינו לנסות ולהשתמש בהם.
נראה שההבדל הבסיסי בין שני המקרים שבמגילה הוא קיומו של החשש לפגיעה בטוהר המלחמה ברוע. אילו היו היהודים שולחים את ידם בביזה, היו עלולים להפגע מניעי מלחמתם, ומלחמתם הטהורה היתה עלולה להצטייר (ואולי אף להיות...) מלחמת שלל המונעת מטעמי בצע. חשש דומה קיים במלחמתו של שאול בעמלק, שלא הרג את אגג ולא השמיד את הרכוש העמלקי, פעולות שהיו עלולות לגרום למלחמה להצטייר כפעולה שכל מטרתה היא לבסס מבחינה מדינית וכלכלית את שלטונו של המלך החדש. לעומת זאת, לאחר שאחשורוש בעצמו כבר הרג את המן, ואף יזם בעצמו את העברת מעמדו של המן, על ביתו וטבעתו, למרדכי - לא היתה כל מניעה להפוך את הכלים שהכין המן, לכלים דקדושה.
אם ננסה להחיל קריטריון זה על שאלות אקטואליות יותר, נראה שלפחות אחד הקריטריונים שמלמדת אותנו המגילה לגבי השאלה מתי יש לבצע ונהפוכהו, תוך ניסיון לטהר ולקדש כלים טמאים, היא שלילת מראית עין של תאווה אישית. דווקא בפורים בו אנו מנסים לבצע ונהפוכהו ליין, לצחוק, לתחפושות, ולמנהגים רבים נוספים שעל פי רוב מתאימים ליושבי קרנות, עלינו לזכור כי מטרתנו היא לטהרם ולקדשם, ולכן אופן השימוש בהם חייב להיות רחוק לא רק מהתאווה עצמה, אלא אפילו ממראית העין שלה...
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.