היום שאחרי

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" זהו פסוקו של חג הפורים. הוא גם שגור על לשוננו מן ההבדלה במוצאי שבתות, בתוספת המשאלה: "כן-תהיה לנו".

חז"ל דרשו דרשה ידועה על הפסוק (מגילה ט"ז ע"ב)

אורה – זו תורה

שמחה – זה יום טוב

ששון – זו מילה

יקר – אלו תפילין שבראש

צריך להבין, מה ראו חז"ל להוציא את הפסוק מידי פשוטו? מדוע לא לראות במילים ביטוי פשוט וספונטני להתפרצות של גלי שמחה וששון המוניים בעקבות המהפך שבו נושעו היהודים ברחבי האימפריה מגזרת כליה נוראה? מה העניין, עם כל החשיבות, להטות זאת להתמסרות לתורה או למצוות מסוימות? יתרה מזאת, ידוע שבתקופת שלטון היוונים, כמאתיים שנה מאוחר יותר, אכן הוטלו הגבלות דתיות חמורות על היהודים, ומרד החשמונאים שיחרר את העול והחזיר את הציבור לקיום מצוות וללימוד תורה. אבל לא שמענו שניטלה האפשרות ללמוד תורה ולקיים ברית מילה ותפילין בתקופת גזרות המן? (אמנם רש"י במסכת מגילה מפרש שהמן גזר איסור לימוד תורה, אך לא משמע כך מדברי המדרש כגון: "אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה" מגילה ט"ז. )

אם נשים לב למהלך הארועים במגילה נגלה כי גזירותיו של המן הרשע הביאו למה שקורה בדרך כלל כאשר נקלעים לעת מצוקה, או כשנדחקים לפינה: פתאום קולטים את מה שלא תמיד מבינים בדרך הקלה – מתברר מה החשוב באמת ומה טפל בחיים. פתאום "נופל האסימון" היהודי וכולם מתכנסים ומתאחדים "להיקהל ולעמוד על נפשם" על מנת לשאת את הלב לאבינו שבשמים. והנה, ברוך ה', האחדות התחזקה ("לך כנוס...") האמונה והתפילה שגשגו ("וצומו עלי...") והסכנה חלפה בדרך בלתי צפויה. תוך יום אחד הסתובב הכל והרשע נראה מוביל בבושת פנים את שנוא נפשו – מרדכי – על סוס מלכותי ברחובה של עיר. עצת ה' התגלתה לטובה! "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". אבל... השאלה הגדולה מה עושים עכשיו, ביום שאחרי? חוזרים לשגרה? "איש לאוהליך ישראל"? חוזרים לאדישות, לקרירות ולחוסר הפירגון החברתי? להתבצרות בהנאות הפרטיות ו"שלום עלייך נפשי"? לריב לשנאה ולמדון? לטיפוח יצרים אפלים ומתוך כך לשנאת כל מה שקודש בו? חוזרים ליהנות מסעודתו של אותו רשע וכך להידרדר לתרבות נהנתנית ורווית מתירנות ואלימות שסופה יאוש וחידלון...?

לא יאומן! הדבר לא קרה! היהודים אשר בכל מדינות המלך יושבים ומחליטים שאת התנופה האדירה הזאת חייבים לציין לדורות, להודות על הישועה בכל שנה ושנה, וזאת דווקא בתאריך שבו נחו מאויביהם ולא ביום הניצחון עצמו (יום הקהילה). אך כיצד מנציחים זאת? - באמצעות מעשים סמליים המגבירים את האהבה והאמונה, האחוה השלום והרעות, ואת החום והשמחה! ובכן... איזה נס! היכולת לתפוס נכון את המומנטום ולהפוך את "היום שאחרי" – יום נוח מאויביהם, להתרוממות רוח ולהתלכדות אמיתית הוא נס לא פחות מההצלה עצמה, ובעצם הוא אשר יצר את האוירה המתאימה ואת ה"סיעתא דשמיא" לשיבת ציון ולבניין המקדש השני לאחר מכן. זה הבית שנבנה על אדני אהבה ואמונה , ונפל , בסופו של דבר, על שנאת חינם.

כיצד זה הצליח? – היהודים בגלות ידעו שהתרוממות, גדולה ככל שתהיה, לא תוכל להחזיק מעמד לטווח ארוך ובוודאי לא לדורות, מבלי שתהיה מחוברת לדבר שאינו כלה לעולם = הרוח. "אורה ושמחה וששון…" משמעותו בראש ובראשונה אכן שמחה ספונטנית ומתפרצת, אך חז"ל מוסיפים ומלמדים אותנו, שהיה לכך עומק ושורש רוחני שבזכותו אפשר היה להגיע להנצחה אמיתית של השמחה והרוממות הזאת: לימוד התורה, ואחיזה באותות שהקב"ה נתן בינו ובינינו: יום טוב - שהוא כשבת הנקראת אות, מילה - אות ברית נסתרת, ותפילין – "והיו לאות", בגלוי ובפרהסיא!

הבנה שורשית זו היא הערובה היחידה להחזיק מעמד ולנַצֵח = לנֶצַח. היא הבונה אפשרות של חברה מתוקנת,שמרבה אהבה וסוללת אורח חיים של צדק ודאגה לזולת, שאחריתה אור ותקווה, ששון ושמחה. התרכזות בבית הכנסת לתפילה וקריאת מגילה, דאגה לאביונים וביקורים הדדיים תוך החלפת מנות – מנפיקה חום אהבה ואחדות (בעל ה"שרידי אש" נימק בכך את העובדה שאין ברכה על מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, שכן אין לומר וציוונו על דבר שנעשה כל כולו מאהבה...) והשתיה - המסירה את המחיצות.

על דרך זו, אמירת הפסוק בהבדלה של מוצאי שבת, נועדה להחזיר אותנו לימי המעשה מתוך הסתכלות של שכל ישר ודעה נכונה להבדיל בין קודש לחול, דעה שלא תשתבש תחת השפעת הרדידות והציניות המטשטשת כל תבונה שבין טוב לרע, בין צדיק לרשע ובין תום ואמת לשקר ושחיתות. כי "אם אין דעה – הבדלה מנין?" (ירושלמי, ברכות ה, ב)

כמה גדולה היא הכמיהה בת 3 המילים שבאה בעקבותיה -- "כן תהיה לנו". אמן ואמן!