צום עשרה בטבת נועד כדי לתת לכל אלו יום אחד, אשר נזכור, נדבר, ובעיקר נאמר קדיש לעילוי נשמתם. את מה נזכור ואיך?
הגמרא במסכת תענית (ה:) כותבת על הפסוק המתחיל את פרשת "ויחי"- "ויחי יעקב": "הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?(הרי ספדו אותו,חנטו אותו וקברו אותו?! אז איך נאמר שלא מת?) אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים". חייו ומותו של יעקב אבינו, או ליתר דיוק חייו לאחר המוות, מתחברים עם יום עשרה בטבת.
אנו רגילים להביט על השואה, ובצדק, כאסון שבו נטבחו שישה מיליון יהודים. אולם השואה עשתה דבר נוסף – השואה החריבה חלקים גדולים מעולם התורה של העם היהודי, ויתרה מזאת, יצרה משברים אמוניים ונפשיים שאנחנו מתמודדים איתם עד היום. איך ממלאים את החלל שנפער בחיים של עם ישראל? איך זוכרים את המתים?
בתרבות היוונית, הדרך לזכור דמויות הייתה באמצעות פסלים. תרבות חומרנית מכירה רק בכאן ובעכשיו, וזיכרון כזה הוא לפעמים ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון להקפיא את הרגע שאליו אנחנו מתגעגעים ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון חווייתי יותר. אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש אותו יותר באמצעות תמונה או אנדרטה, ככל שנפיק יותר סרטים שיש בהם מוזיקה מרגשת – כך נוכל להעמיק יותר את הזיכרון.
ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של "הנצח הוא רק אפר ואבק". כאב בלי מטרה. יום של דיכאון.
"הזיכרון לא נועד לעצבות אלא למהות". בהיותי רב משלחת במסע עדים במדים השתתפתי בשיח עם עד המשלחת, סא"ל במיל' טיבי רם. כאשר נשאל שאלות על פרטי השואה ומקומות ענה בתקיפות חינוכית "מה זה משנה איפה זה היה?! ומתי עלינו על הרכבת? תסתכל על מה שיש עכשיו! על מה עברנו!" ביהדות, הזיכרון איננו דף ישן באלבום תמונות שנמצא שם בשביל "העניין ההסטורי", אלא זיכרון לשם פעולה עכשווית - לשם המהות להווה ולעתיד.
הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר - ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים. ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות אלא יש נשמה. כאשר אנחנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנחנו זוכרים אותה באמת.
בפרשה שלנו, כאמור, דורשים חכמים על הפסוק "ויחי יעקב" כי "יעקב אבינו לא מת", כי "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כאשר אנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם, מתרחשת תחיית מתים קטנה. כאשר אנו לומדים את תורתו של רש"י, רש"י חי בינינו מחדש, שפתותיו דובבות בקבר. כאשר אנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז"ל, נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע. כאשר אנחנו מתחברים לאידאל שלמענו נהרג החלל אנחנו מתחברים להנצחה האמיתית, אנחנו מתחברים לנצח.
בעת שבה אנחנו מתייחדים עם חללי השואה, אנחנו לא מתמלאים רק בכאב ובייאוש על רוע ליבו של האדם שהתגלה באותה תקופה במלוא כיעורו, אלא גם מתחברים לאידאל הגדול שהשואה חידדה וביררה – נצח ישראל. ההפנמה שעם ישראל שורד למרות הכול, ויתרה מזאת, גם הולך ומחדש את חייו ביתר שאת.
השואה הבהירה לכולנו שאין חיים לעם ישראל מחוץ לארץ ישראל, והתחייה של האומה המתבטאת ביום העצמאות היא הדבר הטבעי והמתבקש ביותר מזיכרון השואה. ככל שנתמלא בשמחה ובהכרת הטוב על שיבת עם ישראל לארצו, כך גם נזכור יותר טוב את השואה. הזיכרון מעצים את התקווה והתקווה מעצימה את הזיכרון.
הזיכרון לא נועד לעצבות אלא למהות -יעקב אבינו לעולם לא מת. "הנצח הוא לא רק אפר ואבק, הנצח הוא ירושלים!" (הרב חגי לונדין)
הכותב הוא הרב רוני רוקח, רב חיל אוויר רמת דוד.