עשרה בטבת: כאילו שהשכינה בגלות

"שכינה בגלות, ובית מקדש בלעדיה הוא בית מרוקן מתוכנו הפנימי שאין פלא שנחרב. עולם ללא השראת שכינה – הוא עולם ללא לב פועם" -ואיפה אנחנו?

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה 22/12/20 11:41 ז בטבת התשפא

עשרה בטבת: כאילו שהשכינה בגלות
עשרה בטבת, צילום: pixabay

כאילו לא קשור.
קורונה
רצח אכזרי של אשה, אם לילדים, שסה"כ יצאה לריצה בסמוך לביתה.
הלוויה של נער יהודי שנהרג במרדף משטרה..
כנסת מתפרקת.
עשרה בטבת - תחילת המצור.

ואולי החוט השוזר, המפתח להכל. הוא דבר אחד.
שכינה שהסתלקה וטרם שבה למקומה.
לב שכמעט והפסיק לפעום.
ניטל כבוד מבית חיינו.

נבואת יחזקאל מתארת את תהליך הסתלקות השכינה שקדם לחורבן. אם בהיות הבית על היכנו – "מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מלכים ח, יא) עם חטאי ישראל שכינה מתרחקת. "עשר מסעות נסעה שכינה" אומרים חז"ל על פי תיאור הנדודים בנבואה: "וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית" (יחזקאל, ט', ג); "וירם כבוד ה' מעל הכרוב על מפתן הבית.." (י,ד); "ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית, ויעמוד על הכרובים. וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ..." (יח-יט); "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר, ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר" (י"א, ג).

עשרה מסעות – "מכפורת לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה. שנאמר: "אלך אשובה אל מקומי". וכאשר נחרבת ירושלים – יוצאת בת קול ואומרת לנבוזארדן – כדי שלא תזוח דעתו -”עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת“ - עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת (סנהדרין צו, ע"ב) – שכינה כבר לא שורה, הבית מרוקן לחלוטין מתוכנו הפנימי – פלא שהצלחת להחריבו???

ושכינה מוטלת בעפר, חובקת אשפתות, רחוקה אלפיים שנה מביתה. וכך מתאר השל"ה הקדוש התגלות שמימית בליל שבועות – דיבורה של השכינה:

"שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הוה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכריכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב"ה... ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו..." (מסכת שבועות, פרק נר מצווה)

ולשכינה – כנסת ישראל, אנו שרים – מדי שבת, בעקבות אחד החברים שזכה גם הוא לאותה ההתגלות, ר' שלמה אלקבץ:  "התנערי מעפר קומי.. לבשי בגדי תפארתך לחמי..." וממשיכים ומתחננים – "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפיכה".

שכינה בגלות, ובית מקדש בלעדיה הוא בית מרוקן מתוכנו הפנימי שאין פלא שנחרב. עולם ללא השראת שכינה – הוא עולם ללא לב פועם. עם ישראל ללא שכינה בהיכלה – וכבר ברור מדוע אנו סובלים מכל כך הרבה קשיים. העסק "לא עובד" כי השורש הפנימי – היסוד של הכל, לא נמצא במקומו. וכשהלב לא מתפקד כראוי הגוף כולו סובל.

אך אל ייאוש. שלב אחר שלב שכינה חוזרת – "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" לוקח זמן, אך אנו מתנערים אט אט מעפר הגלות, חוזרים לכוחות החיים הלאומיים שלנו, מקימים מדינה – שיום יבוא ותהיה אור לגויים בכל המובנים כולם. אך המשימה המרכזית היא לא לטפל רק בסימפטומים: בקורונה, בהנהגה / בממשלה, בביטחון או במניעת פיגועים, המשימה המרכזית היא להתפלל בכל כוחנו לחזרת הלב למקומו, חזרת שכינה להיכלה. 

"אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מֶלֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ... בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִילָה וְכוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ, וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְתוֹכוֹ... וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם, וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִבּוֹר וְהַנּוֹרָא אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן".

 

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה - רבנית אולפנת אמית להב"ה, מרצה במכללת אורות

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר