מצוַות ספירת העומר שייכת לכאורה למשפחת המצוות המתקיימות באמצעות דיבור, כמו תפילה, קריאת שמע, ברכת המזון, קידוש, הלל וכד'. ברם, מדברי האחרונים עולים מספר הבדלים בין ספירת העומר לבין מצוות אמירה אחרות.
ראשית, כל המצוות המתקיימות באמירה ניתנות לקיום גם על ידי הקשבה לדיבורו של אדם אחר בר חיוב, שהרי כלל נקוט בידינו: "שומע כעונה", ואילו לגבי ספירת העומר לומדת הגמרא (מנחות סה:) מהפסוק "וספרתם לכם" - "שתהא ספירה לכל אחד ואחד", ולדעת הרבה אחרונים הכוונה היא שאין לצאת על ידי אחר אלא כל אחד יספור בעצמו (עיין ביאור הלכה, תפ"ט, א, ד"ה ומצוה, בשם הלבוש והחק יעקב. אמנם, יש מקלים בכך, כמובא בביאור הלכה שם).
שנית, האחרונים המליצו לקיים את מצוות האמירה השונות דווקא בעברית ולא בשפות אחרות, בפרט כאשר מקיים אותן ביחידות (עיין למשל שולחן ערוך, ק"א, ד ומשנה ברורה וביאור הלכה שם), ומצד שני ציינו, שניתן לקיים מצוות אלו בעברית אף אם האדם אינו דובר עברית כלל ואינו מבין את המילים שהוא מוציא מפיו (ביאור הלכה, ס"ב, ב, ד"ה יכול). ואולם לגבי ספירת העומר כתבו האחרונים להפך: ניתן לספור מלכתחילה בכל שפה שהיא, ובלבד שהאדם דובר את השפה ומבין את מה שהוא אומר (משנה ברורה, תפ"ט, ה).
חידוש מפתיע מצאנו בתשובתו של רבי עקיבא איגר (סימן ל"ב): ניתן לקיים ספירת העומר גם בכתיבה, מה שוודאי אינו שייך במצוות אמירה אחרות. מה פשרם של כל ההבדלים הללו בין ספירת העומר לשאר המצוות שבדיבור?
שאלה מעניינת נידונה בשו"ת דבר אברהם (ח"א, סימן ל"ד): אדם הולך במדבר הרחק ממקום יישוב והוא מסופק כמה היום לעומר; האם הוא יכול לספור פעמיים מספק, כגון לספור 27 ימים לעומר ואחר כך 28 ימים לעומר?
למעשה, בעל המאור בפסחים (כח. בדפי הרי"ף) העלה שאלה דומה לגבי כל הדרים בחו"ל: מדוע אינם סופרים בכל יום שתי ספירות מספק, כפי שהם נוהגים יום טוב שני של גלויות? בעל המאור תירץ מה שתירץ, אולם לדברי הדבר אברהם, שאלה זו אינה צריכה לפנים. לדבריו, לא שייך כלל לספור ביום אחד שתי ספירות שונות, שהרי כל מהותה של הספירה היא שהאדם ידע כמה ימים היום לעומר, ואם אין הוא קובע בוודאות את מספר הימים לעומר, לא שייך לראות בכך 'ספירה'. דומה הדבר לאדם שהתבקש למשל לספור כמה ילדים יצאו לטיול, ומשהתבלבל בספירתו החליט להמשיך בכל זאת את הספירה, תוך שהוא מצמיד לכל ילד שני מספרים אפשריים, מחמת הספק...
לאור דבריו של הדבר אברהם אפשר להבין את החילוק בין ספירת העומר למצוות אחרות שבדיבור. במצוות אמירה אחרות עיקרה של המצווה הוא בדיבור עצמו. לפעמים ישנו צורך שהאדם גם יבין את הדברים או יוסיף כוונות שונות, אולם בסופו של דבר עיקרו של הקיום הוא בכך שהאדם מוציא מפיו תכנים מסוימים. בספירת העומר, לעומת זאת, הדיבור הוא רק אמצעי, ואילו עיקר המצווה הוא עצם תהליך הספירה. האדם אינו מצוּוה להוציא מספרים מפיו, אלא פשוט לספור, לדעת בכל יום היכן הוא נמצא על רצף הימים שבין חג הפסח לחג השבועות.
עיקרון זה עשוי לבאר את הדינים השונים המבדילים בין ספירת העומר לשאר המצוות שבדיבור. ברור למשל שהשפה כאן אינה חשובה כל כך, אולם הכרחי הדבר שהאדם יבין את מה שהוא מוציא מפיו. אם האדם מדקלם "היום עשרים ושניים ימים לעומר" ואין לו שום מושג מה הוא אומר, לא שייך כלל לראות בכך תהליך של ספירה. מאידך, יש מקום לשקול קיום של המצווה באמצעות כתיבה, שכן לא הדיבור הוא העיקר אלא תהליך הספירה, וגם מי שכותב בכל יום "היום X ימים לעומר" מבצע תהליך של ספירה.
ייתכן שזהו גם טעמם של הסוברים שלא ניתן לצאת ידי חובת ספירת העומר בשמיעה מאחר. דין "שומע כעונה" נוגע לדיבור בלבד: דיבורו של המדבֵּר מתייחס גם אל השומע, אולם המודעוּת של המדבֵּר לתהליך הספירה שהוא מקיים אינה עוברת באופן דומה ממנו אל השומע, אלא כל אדם צריך להשתתף באופן אקטיבי בתהליך של ספירה.