"מלך מלכים רם על רמים.
שוכן שחקים ויושב במרומים.
המהולל והמשובח לעולמי עולמים.
ברוך ומבורך בפי כל יקומים.
ראה בעינוי אנונים ועוגמים.
שור נא בשפלות מעוטי עמים.
מפוזרים ומופרדים בין כל האומים
ובבושת וכלימה נחפרים ונכלמים"
בפיוט זה, כמו גם בפיוטים רבים אחרים, אנו בוכים על מצבו המדוכדך והקשה של ישראל בגלות.
ישנה בעיה העולה בקריאת פיוטים אלו (הוא הדין בקינות ט באב): אנו יושבים כיום בארץ ישראל ונהנים מטובה. יש לנו צבא חזק ושלטון עצמאי, רווחה כלכלית ובטחון יחסי. כיצד יכול האדם המודרני, החי חיי רווחה ובטחון במדינת ישראל, ל"התחבר" לתיאורים הקשים אשר הננו מזכירים.
כיצד נוכל לזעוק בלב קרוע: "מפוזרים ומפורדים בין כל האומים, ובבושת וכלימה נחפרים ונכלמים", כאשר קרוב למחצית מעמנו כבר יושב בארץ? גם אלו שעדיין בגלות, ברובם, אינם עושים זאת מתוך הכרח הגלות והגויים, כי אם מתוך שיקולי עדיפות שלהם, כיצד אם כן נוכל לזעוק על דבר זה?
כיצד נקרא בעיניים דומעות: "בבוקר מי יתן ערב נואמים, ברמש אומרים מי יקרב אור ימים"? בעוד שמציאותנו טובה לאין ערוך ממצב זה, אנו הולכים לישון בלילה בשמחה וקמים בבוקר בנחת.
ויותר מכל, כיצד ניילל: "ותבחר נפשם מיתת רדומים"? האם אנו מעדיפים מוות מחיים?!
אין ספק שבתקופה בה נכתבו דברים אלו, היו התיאורים מציאותיים עד להחריד, הרציחות והשמד לא פסחו על אף קהילה יהודית בעולם. אך בימינו, מדוע נמשיך לומר דברים אלו? ויותר מכך- כיצד בעזרת פיוטים לא אקטואליים כל כך, נפנה אל בורא עולם בתחינה לסליחה וכפרה? כיצד סליחות אלו יעוררו אותנו לתשובה?
עלינו להתחבר להיסטוריה היהודית!
עם ישראל לא נולד היום, עלינו להיות מחוברים כל הזמן לעברנו- לאבותינו. יהודי בן ימינו צריך לחוש בלבו, ולא רק להכיר בשכל, את צערם של ישראל במהלך הדורות. כאשר נקרא: "ראה בעוני אנונים ועגומים", עלינו לעצום עיניים ולדמיין את אבותינו המוכים והמושפלים, להתייחד עם זיכרונם, ומתוך זיכרון זה לזעוק: "חטאנו! רשענו! סרנו מחקיך הנעימים! זכור רחמיך ה, וחסדיך העצומים!".
אך כיצד נוכל ליצור הזדהות וזיכרון עם סבל עמנו לדורות?
עלינו ללמוד היסטוריה.
עלינו לדעת מה קרה בימים עברו, לא להסתפק במעט שלמדנו בבית הספר. "מסעות צלב", "אינקוויזציה", "אלמוהדין" ו"גירוש ספרד" הם שמות שצרכים לעורר בנו רגשות עזים וקשים.
כשנקרא בלילה את המשפט: "שפטה משפטי מישמעאל איש חמס, שארם המק ולשונם תמס, תשפיל גאונם ותנם למרמס, תפח רוחם ויהיו למס", אל לנו להצטמצם לאויבנו המחבלים, עלינו לזכור שפיוט זה, שכתבו רבנו גרשם מאור הגולה, נכתב לפני קרוב לאלף שנה (!) ויכוחינו עם האיסלאם והנצרות לא התחילו אמש.
עלינו לבכות לבורא עולם על הסבל הגדול שעברו אבותינו במהלך הדורות כולם. בזמן המצומצם והעייף שיש לרשותנו באשמורת הבוקר, עלינו להתחבר לשרשרת הדורות העצומה של עמנו ולהזדהות עמה.
אנו מרוויחים עוד שתי נקודות, הנוצרות מתוך הפער הגדול שבין המתואר בסליחות למצבנו היום, מפתיע שהן הפוכות זו לזו:
האחת היא, לא להסתנוור מהרווחה שבימינו. הסליחות מזכירות לנו את העובדה שאנו שונים ומבודדים בין העמים, אמנם לא כבעבר ולא בהכרח מאותן הסיבות, אך גם היום אנו מבודדים ומאוסים בעיני עמים רבים. עלינו להיות ערניים ומוכנים, "לזכור את השואה" ולהינצל מאויבים וצרים.
מאידך, ישנה נקודה נוספת- עלינו לזכור את קורות אבותינו ביחס למצבנו, מתוך הקבלה זו, נכיר ונוקיר את מצבנו הנפלא באופן יחסי לעבר. מתוך השוואה זו נבוא בתפילה ותודה לרבש"ע, נדע שאנו בשלבים מתקדמים בגאולה, נמשיך ונתעודד בכל צרה וצוקה ולא נפחד אף מדרך ארוכה.
כיצד מתיישבים שני הצדדים? מחד זכירת מצוקתנו ומאידך הודאה על מצבנו? על כך, כבר אמרו גדולנו: "כי עין בעין יראו בשוב ה ציון" - יש צורך בשתי עיניים בהסתכלות על המציאות: אחת שוחקת והשנייה דומעת.
רק מתוך הסתכלות על העבר והשוואה להיום, נוכל להסתכל על המציאות בצורה מורכבת ושלמה, נדע להודות על הטוב ולבכות על הרע.
לקראת אמירת הסליחות, נביא בפניכם פרוש והסבר על הסליחות הנאמרות.
פרוייקט מיוחד בשיתוף ישיבת אור עציון.