פזמון זה מעורר תמיהה, כיצד נכנסו שמעון ולוי, לאותה רשימה מופלאה, של אבותינו, עליהם אנו סומכים את ישועתנו?
האם יש צורך להזכיר, את יחסו השלילי של אביהם הזקן,"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ", מעשיהם היו מנוגדים לאמת המידה המוסרית, אותה ינקו בבית אביהם, ואף בסוף ימיו הדגיש יעקב "כלי חמס מכרותיהם" וכדו. כיצד אם כן, דוקא ערב יום הדין, בו נחתם גזר דיננו, אנו מדגישים את זכותם של שמעון ולוי, ומיחלים לישועה בזכות מעשיהם?
כדי להבין ענין זה, עלינו לעיין בתוכנו של הפזמון כולו.
באופן כללי, ניתן לחלק את מזמורי הסליחות, לשני חלקים, החלק הראשון, מעודד את האדם לעזוב את חטאיו ולשוב בתשובה. "הזכו הסירו רוע מעלליכם". ואולם, מענין הדבר, שככל שאנו מתקרבים ליום הכיפורים, ישנו שינוי מסוים במהלך המזמורים, כעת אנו מדגישים יותר ויותר, את הזיקה בינינו לבין בוראנו.
ככל שאנו מתקדמים במהלך התשובה, מתחזקת בנו ההכרה,שאחרי כל מאמצינו, אין אדם שיוכל לצאת זכאי בדין. בערב יום הכיפורים, אנו שואגים מקירות ליבנו "אדון דין אם ידוקדק לפניך מי יצדק". הכרה זו, גורמת לנו להדגיש פחות את מעשינו, ויותר את זיקתנו הברורה והבלתי ניתנת לערעור אל האלוקים.
אנו בניו של הקב"ה, ולפיכך אנו מצפים לישועה כרחם אב על בנים, גם אם אין הבן זכאי לרחמים אלו.
בהקשר זה,יש לראות, גם את ענינה של הסליחה בה אנו עוסקים.
הנקודה החוזרת פעם אחר פעם, היא אי יכולתו של האדם, להסתתר מפני בוראו. "אנא לך מרוחך ואנא מפניך אברח..." וכן הלאה, לאורך כל המזמור.
ככל שמתקרבים והולכים ליום הכיפורים, אנו מבינם, שהדין אורב לנו ככל מקום. הידיעה המוחלטת של האדם, שבכל מקום הוא פוגש את בוראו, מחזקת אצלו את ההכרה, כי הקשר ביננו לאלוקינו, איננו קשר התלוי בבחירה, אלא קים כאן קשר סגולי בין אב לבנו. אין כאן נסיון לחזור בתשובה, אלא פשוט לעורר את רחמי האב על בניו.
לאור זאת, נבין את ההקשר למעשה שמעון ולוי.
"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר."
רש"י בהקשר למעשה שכם כותב: "שני בני יעקב - בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי, כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו: בטח - שהיו כואבים. ומדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן.
רש"י מגלה לנו, כי שני בני יעקב, לא התיעצו עם אביהם, ובכל זאת כשהם מגיעים אל שכם, הם נכנסים "בטח" בכוחם, בזכות כוחו של אביהם.
בדיוק כפי הדברים שראינו לעיל. גם בשעת הירידה והשפל, לא ניתק הקשר הסגולי, בין ישראל לבניו. וגם בשעה שמכעיסים הם את אביהם, בוטחים הם בכוחו של אותו זקן. כן אנחנו, קרבים ליום הדין בידיעה, שגם אם נכעיס את בוראנו, לא ינתק הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים.
לקראת אמירת הסליחות, נביא בפניכם פרוש והסבר על הסליחות הנאמרות.
פרוייקט מיוחד בשיתוף ישיבת אור עציון.