שני ימי דין - ראש השנה ויום כיפור, לכאורה דומים אך מאוד שונים. ברה"ש אנו אוכלים, שותים ושמחים, ואילו ביוה"כ צמים ומתענים. בר"ה אנו עוסקים בתפילה בהמלכת ה, בתפילה שיזכור את אבותינו ואותנו ומתעוררים בתקיעת השופר, ללא שמץ של בקשת סליחה ומחילה, וידוי וכפרה. ואילו בתפילת יוה"כ אנו מתוודים בפירוט רב ואומרים סליחות ללא הפסקה. מה פשר ההבדל הזה?
מבאר הרב נבנצאל שליט"א בשיחותיו לרה"ש שהבדל זה דומה להריסת קיר. שתי דרכים לפנינו - האחת, להכות בקיר על ידי פטיש חזק, לשבור לבנה אחר לבנה, עד שיתמוטט אט אט הקיר כולו. בדרך כזאת אנו מתמודדים עם הקיר בדרך ישירה, במפגש חזיתי עמו. אך ישנה דרך שניה אחרת לגמרי. בדרך זו איננו נוגעים ומתעסקים כלל בקיר. אנו חופרים מתחתיו, מערערים את היסודות, את האדמה היציבה שעליה עומד הקיר, עד אשר נחפור מספיק לעומק, אז לא יהיה לקיר על מה לעמוד, וממילא יתמוטט וייפול.
זה ההבדל בין ר"ה ליוה"כ. חטאינו וחסרונותינו דומים לקיר גבוה, קיר שלילי שבנינו כל השנה כולה. ברה"ש איננו מתעסקים כלל עם הקיר, עם החטאים עצמם, אלא אנו עוסקים בסיבות היותר עמוקות שגרמו לחטא, ביסודות שעליהם עומד קיר חטאינו. יסודות אלו הם המחשבה והרצון שלא היו מכוונים ליסוד האחד שבו תלוי ועומד הכל - הוא המלכת ה, שהרי לוּ היה ברור לנו שה מֶלֶך, שה מָלַך וה ימלוך לעולם ועד, אילו היה בנו "שיוויתי ה לנגדי תמיד", לא היינו חוטאים כלל שהרי מחשבותינו היו מתכוונות למחשבותיו, רצוננו לרצונו, ומגמתנו למגמתו.
ועל כן בר"ה עסקנו בהמלכתו עלינו ועל העולם כולו, בזיכרון מי אנו באמת ובהתעוררות פנימית אמיתית על ידי קול השופר. רק לאחר שעסקנו בסיבות-יסודות של מציאות קיר חטאינו, מגיע יוה"כ שבו אנו מתחילים לפרק את הקיר לבנה אחר לבנה אבן אחר אבן, אשמנו בזה, ובגדנו בזה, וגזלנו בזה וכו, אנו מבקשים סליחה לפרטי פרטים, ועל כל החסרונות שהצטברו במהלך השנה ובנו את הקיר הגדול והנורא הזה. לכן אפוא בר"ה אנו שמחים, אוכלים ושותים, משום שאנו עוסקים בתיקון השורשי שממנו נבע החטא, ואילו ביוה"כ אנו עסוקים בפרטים המעשיים של החטא. אנו צמים ומתענים כמבטאים את חסרוננו המעשי בחטאינו בפועל.
בין ראש השנה ליום הכיפורים, נדע לחבר שתי דרכים אלו, נדע ליצור את הקשר האמיתי בין היסוד לבין הופעתו המעשית, בין המקור להסתעפות, בין הסיבה לתוצאה, ומתוך כך נזכה בע"ה לכתיבה וחתימה טובה לכלל ולפרט. שנה טובה ומתוקה.