מבקשי הסליחה הראשונים בתורה הם אחי יוסף הפונים אליו לאחר מות יעקב, לאחר שכבר חלפו שנים מאז הפיוס הגדול, ומתחננים: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך..." על אף שיוסף התפייס, ועשה למענם כל שאפשר, הצורך בסליחה לא פג. וכך גם עולה מתגובתו של יוסף: "ויבך יוסף בדברים אליו". רגע של חסד שבו שותפים מלאים מבקשי הסליחה והסולח.
משה – מבקש הסליחה הגדול, פונה אל הקב"ה ומבקש: "הודיעני נא את דרכך ואדעך", והקב"ה (בבלי, ר"ה יז:) 'מתעטף כשליח ציבור ומראה למשה סדר תפילה ואומר לו: ' כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם'. ואכן משה קורא: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך"! והקב"ה נענה לו: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".
סליחה היא חסד גדול, ואת אפשרות קיומה של סליחה ואופן בקשתה מלמד דווקא הסולח.
וכעת אנו עומדים לפני הקב"ה בעת הזאת, עת אמירת "סליחות".
אנו באות ובאים "לערוך לפניו כסדר הזה", חוזרים ואומרים את י"ג מידות של רחמים, כביכול "להזכיר" לסולח הגדול שאנחנו חוטאים והוא הבטיח את מחילתו לנו.
האם פירוש "לערוך לפניו כסדר הזה" הוא: לומר את המילים הנכונות?
או אולי להיות ראויים לומר אותם, להיות ראויים להיסלח?
ומי הוא הראוי למחילה ולסליחה?
אמירת הסדר הזה דורשת בראש ובראשונה מאתנו להבין לעומקה את משמעות הסליחה.
משמעות אחת שלה היא: לדעת להיות סולחים בעצמנו, כפי שמבטאת זאת לאה גולדברג בשירה סליחות:
"אז אגש לחלון לבקש פתרונים,
והלילה יפתח לי לוע
ואראה, כי אנחנו נהיה אחרונים,
אחרונים היודעים לסלוח..."
הרבה אנו מדברים בימים אלו על בקשת הסליחה מרעים, מחברות – והבחינה הראשונה שלנו היא לדעת להיות סולחים. זה המעגל הראשוני של הסליחה.
והמעגל הנוסף הוא: להיות ראויים להיסלח.
הנביא הושע קורא לנו: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".
קריאה גדולה! כמו: שמע ישראל ה' אלוקינו, כך: שובה ישראל עד ה' אלוקיך, חזור בחזרה אל ההכרה הגדולה.
רעיון התשובה אינו חידושו של הושע. תשובה נזכרת בתורה, בפרק ל' של ספר דברים. משה מתאר שני תהליכים של תשובה: לשוב עד ולשוב אל.
גם הושע (פרק יד) "מעתיק" את הרעיון: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". קודם כל עלינו לשוב עד. להיות ראויים לעמוד שם. לעשות "כסדר הזה".
רק כאשר אדם מגיע אל הכרה אמיתית, וסיבת התשובה שלו היא: "כי כשלת בעוונך!". לא בגלל חרדת התוצאה – מה יקרה אם לא נחזור בתשובה, אלא בגלל תודעת הבחירה בכיוון הלא נכון, העוון הוא הכישלון.
וכך אומר זאת ר' אברהם מבריסק כששאל אותו נכדו: מפני מה אינו הולך לבית המדרש הרי כבר הגיע זמן אמירת סליחות. האם אינו מוכן? והשיב לו: בודאי איני מוכן, כי איך אוכל לומר סליחות? הרי תחילת אמירת הסליחות היא: "לך ה' הצדקה"!... ובמה נעמוד לפני ה'. אבל אחר כך אמר לו: אמנם "ולנו בושת הפנים" – זהו אמת! על כן נלך לומר סליחות.
מתודעה זאת אפשר להגיע לעמוד עד ה', ואפשר להגיע לדברים שאפשר לומר לפני ה', להגיע אל ה'.
התשובה האמיתית הנדרשת מאתנו היא שינוי מהותי.
כך נוצרת אפשרות הדיאלוג עם הקב"ה – הדיאלוג ההכרחי בין הסולח למבקשי הסליחה.
"ארפא משובתם אוהבם נדבה – כי שב אפי ממנו".
הרבנית רחל קרן היא ראש בית המדרש לנשים, מדרשת עין הנצי"ב