"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" היא אמירה חזקה שעמה אנו פותחים את יום הכיפורים. מחלוקת צדדית כמעט בעניינה של אמירה זו, שופכת אור על משמעותה העמוקה. הב"ח התקשה עם הנוסח הזה, ותהה מי אנו שנתכנס עם ישיבה של מעלה ונכריז יחד על התרת העבריינים לבוא בקהל? הוא הציע תיקון לנוסח וביקש להשמיט את המילה "אנו" שבנוסח ההיתר. הוא ביאר שאין מדובר כאן בהתרתו של נדר, וכי עבריינים נשארים עבריינים וככאלה הם מחוץ לציבור, לפי שהוציאו עצמם מן הכלל. ההתרה, בעיניו, היא חד פעמית בלבד ואין בה סלחנות גורפת לעבריינות.
אליה רבה (חיבור הלכתי, לר' אליהו שפירא) סובר את ההיפך הגמור. לדעתו, הודעה זו של "אנו מתירים" צריכה מעמד של שלושה כיוון שמדובר בהתרת נדר ולא בגילוי דעת גרידא. בהמשך לכך, הוא לא מקבל את הצעות תיקון הנוסח של הב"ח.
השאלה כיצד לנסח את ההיתר להתפלל עם העבריינים, וכמה אנשים יעמדו, אם בכלל, ליד החזן כדי להפוך את ההכרזה הזו למעמד משפטי משמעותי, נוגעת בשאלות יסוד של עצם ההזמנה הזו (ב"ח א"ח סי' תריט; אליה רבה שם). מתוך הפלפול ההלכתי הזה מבצבץ עניין בעל ערך וחשיבות. הב"ח אינו סובר שיש בקריאה הזו סלחנות אלא לכל היותר יש בה עצימת עיניים. וודאי שלא כפרה ולא מחילה. לעומתו האליה רבה מנגן מנגינה אחרת. לדעתו, שיתוף הקב"ה במעמד הוא כעין קנוניה אמיתית שאנו עושים עמו על מנת להלבין כשלג את חטאי ה"אחר" העבריין, המוזמן פנימה כשהוא מותר בקהל כמות שהוא.
השאלה היא, מדוע?
אמר ר' חנא בר בזנא אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית
שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת (כריתות ו, ב)
ר' שמעון חסידא שולח אותנו אל הקטורת כמשל. ריחה של הקטורת היה כה נעים וכה חזק, עד שנשים ביריחו לא היו צריכות להתבשם. בין סממניה של הקטורת מצויה גם החלבנה, רכיב המדיף כשלעצמו ריח רע אבל משפר את הקטורת עצמה והופך את ריחה הטוב למה שהוא. כידוע לחובבי הבישול, הוספת קורט מלח לעוגות מעדנת את המתיקות ומשפרת את הטעם. גם קצף הנעשה מחלבונים מתייצב יותר בתוספת קלה של מלח. ובהשאלה, כשבתערובת מונחים גם פושעי ישראל, עזותם משפרת את ריחו של העם כולו.
המשל הזה מסמן כיוון פרשני חדש לכל מעמד התפילה עם העבריינים. אנו נזקקים להם ולתפילתם בתוכנו כדי לשפר אותנו. המרדכי אכן מציין: "אפילו אינו מבקש שיתירו לו" ומנמק את קביעתו במימרת ר' שמעון חסידא על החלבנה כמשל לפושעים שאנו זקוקים לנוכחותם בתעניותנו (יומא רמז תשכה).
את ההיזקקות לעבריינים ולנוכחותם אפשר להסביר בכמה דרכים. פרופ' ידידיה שטרן הסביר אותה בשלוש דרכים ואביא כאן אחת מהן. לדבריו:
הצירוף של העבריין לתפילה איננו מעשה של נדיבות או סובלנות כלפי האחר. הצירוף הוא צורך שלי. כי אני זקוק לו. המפגש עם זולת, אפילו מי שאני רואה בו עבריין הוא מפגש חשוב לא רק למענו אלא דווקא עבורי. האני הפנימי שלי מתברר, מתחדד, מקבל פשר כשאני פוגש את האלטרנטיבה התרבותית. לדיאלוג עמה. גם אם הוא כואב, יש ערך מפרה, בבחינת עושר שמור לבעליו לטובתו. אכן תפילה הנאמרת על ידי קבוצה הומוגנית הינה דלה יותר וחיונית פחות מאשר תפילה שנרקמת מריבוי קולות זהותיים נבדלים. הדרת החריג מבית הכנסת מאפשרת הרמוניה קהילתית על יתרונותיה, אך הכללתו היא התבלין הנדרש לתפילה כדי שתקבל את ממדי העומק של החוויה במלואה. הדיסהרמוניה היא מפתח הקול הבוקע שערי רקיע. (אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה)
יתכן שבקהילה מגוונת ומרובת משתתפים המיצגים את כל קצות הקשת יש סוג של ויתור והשלמה. אבל שלמות חלקי העם חיונית גם לשם הכרת האני וייחודו. דווקא בקהל עם רב ומגוון ניכר יותר כל אחד בבדידותו. כל אחד עומד לעצמו עם התכונות הייחודיות לו ומעשיו ותרומתו המיוחדים. במצב כזה מתברר שכל אחד הוא חלק אחר של הפאזל, וככזה הוא נצרך וחיוני. וכיצד נראה פאזל חסר חלקיק ולו הדהוי ביותר, והמעוקם ביותר?
הרב קוק מדבר על הקישור של כל אדם לכלל ישראל וכדרכו מצביע על היתרון שבמכלול מעבר לביטוי העצמי ולגיוון הקולות. לדבריו:
צריך האדם להיות מחובר תמיד עם תמצית הטוב האלוקי המקושר בשורש הנשמה של כנסת ישראל כולה. ובזה הוא זוכה לתשובה. כי תמיד יגלו נגד עיניו גירעונותיו וחטאיו (אורות התשובה פרק יג).
לדברי הרב קוק יש פה הבנה של הנזקקות המשותפת, ברמה שונה לגמרי, של "אם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה". ההבנה שרק ההיכללות מאפשרת עמידה לפני ה'. יש פה משהו שהוא מעבר לקורט מלח. קביעתו משתקפת אולי בעמדתו של אביי בהמשך הסוגיה, כחולק על ר' שמעון חסידא:
אביי אמר: מהכא "ואגודתו על ארץ יסדה" (כריתות שם)
החיבור העמוק בין כל חלקי העם והגורל המשותף אינו מאפשר לבטל חלקים ממנו. מבחינה רעיונית יש שינוי תודעה רדיקלי: יש משהו נוח כשעומד מול עיניך עבריין קונקרטי ומאפשר לך טפיחה עצמית על השכם בהשוואה אליו. הטשטוש בין עבריין ושאינו עבריין יש בו אמירה חריפה. שכן כשמסירים את חומות התיוג, מתגלה האמת הפשוטה: כולנו עבריינים, קטנים או גדולים. יש מי ששודד בנק, ויש מי ששוכח להחזיר ספר ששאל. לפי עמדתם של בעלי המוסר מדובר באותו החטא. השורש זהה, חוסר היכולת להתגבר על התאווה. ביום כיפור, אין אחר. יש מכלול. וכאן מתגלה גם היתרון הגדול- כשאין אחר, ואין עבריין קונקרטי מתרחשת חוויה שונה: גם האדם הנורמטיבי אינו מתנכר לעצמו, הוא יכול להביא את כולו לבית הכנסת על גירעונותיו וחסרונותיו. אנו עומדים לפני ה' לא רק עם העבריינים אלא גם עם העבריינות. ומכאן גם למהותו של היום. אם ראש השנה הוא יום דין ואליו אנו מגיעים חמושים בעורכי דין וסניגורים האמונים להסתיר את החלקים המכוערים ומבליטים את החינניים, הרי שביום כיפור יום של סליחה וכפרת עוון, יום בלי כרטיסי כניסה, יום שבו אנו מותרים להביא אתנו את כל מה שאנחנו לקידמת הבמה, לתוך בית הכנסת אל התפילה, ולהכיר בעוניינו, ובעובדה שכולנו זקוקים לחסדי שמים כדי לצאת נקיים וצחים לקראת השנה חדשה.