בין קודש לשכול: מסעה של אחות שכולה לירדן

לאחרונה זכיתי לסגור מעגל מרגש ומיוחד עבורי. 
שנים לא רציתי לדרוך על אדמת ירדן. במלחמת ששת הימים, צלף מהלגיון הירדני, הרג את אחי אבנר גץ הי"ד בקרב לשחרור ירושלים. אבנר נפל בחצר המטרה מימי ירמיהו הנביא בבית הקברות המוסלמי סהרה. אבנר חטף את הכדור במקום הנחת התפילין של ראש. עד הפינוי, בתוך הקרב שהתחולל, הוא שכב שרוע, ללא רוח חיים, במשך כעשרים וארבע שעות, מול חומות ירושלים, מול הר המוריה. ממש כעקידת יצחק.

וכבר אז אני כמעט נשבעתי שאני לא אסע לירדן. החלטתי שאינני רוצה שום קשר לירדן, לא רוצה לפגוש שום ירדני, שום אדם שאולי הוא או מישהו ממשפחתו או מכריו קשור לאותו צלף ירדני שהרג את אחי.
חלפו השנים, גדלתי, התבגרתי, הפכתי לאמא, לסבתא. חלפו  חמישים שנה לשחרור ירושלים והחלטתי לכתוב ספר על אבנר- "הצנחן שלא רצה לגעת באבני הכותל".

הכתיבה הייתה קשה וכואבת. היא פתחה פצע מדמם של חמישים שנה. נפגשתי עם כלתו, קיבלתי מאחי הגדול את הקלסר שבו שעון היד והכיפה שהיו על גופו כשנפל. תהליך הכתיבה עשה משהו לנפש שלי, סוג של טיפול רגשי, שחרור.

אני כבר לא נחנקת מדמעות כשאני מדברת עליו, משהו מהכאב נרגע, התפייס. הכאב העז הפך לגעגוע בן עשרות שנים של אחות קטנה לאחיה הגדול.

החלטתי שעם אותו תהליך פיוס שעברתי אני אעשה שני דברים. הראשון הוא להכיל כאב נוסף ולהתמודד איתו, וכך מצאתי את עצמי בשנה שעברה מצטרפת למשלחת צה"ל לפולין- "עדים במדים". והדבר השני הוא לחצות את הגבול, ולבקר בעבר הירדן המזרחי, באותה אדמה שחשבתי שלעולם לא אוכל לדרוך עליה.

במעבר הגבול הדופק שלי עלה. כל אדם ירדני מבוגר שהבטתי בו יכול להיות אותו צלף שפגע באבנר.
אבל את הכוח להתמודד קיבלתי באותו מסע מהמורשת וההיסטוריה המפוארות של עמנו אותן חוויתי שם בירדן במלוא עוצמתן. ממעבר יבוק בו יעקב התכונן לפגוש את עשיו אחיו, מפנואל בה יעקב התעמת עם מלאך ה', גדעון שבר את המגדל לאחר שסירבו לתת לחם ומים וירבעם הקים בה עיר אחרי שברח משישק מלך מצרים.

וכשצפינו על מדינת ישראל מהר נבו, מביטים בארץ המובטחת שלנו, אמרתי לעצמי 'אבנר לא נהרג לחינם. אבנר המשיך את הבטחת הארץ'.

בעוד כמה ימים תחלוף מערכת הבחירות הנוכחית עם כל ההשלכות שלה על החברה שלנו, ומעט לאחר מכן בעוד כחודש וחצי יחול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ולפחות ליום אחד תהיה במדינה שוב אחדות אמתית, מתוך כאב, התייחדות וכבוד לאותם גיבורים שנפלו עבור המדינה שלנו. והלוואי שהאחדות הזו תישמר גם מעבר ליום אחד בשנה, וגם מעבר לסיבות כאלו. שזו תהיה אחדות של שגרה. כי אותם חללים נפלו עבור המדינה שלנו, ועכשיו זה תורנו, החיים, לשמור עליה מבפנים.
ואני מתחזקת מדברי אבי הרב גץ, רב הכותל, לאחר שהתבשר על נפילת בנו אבנר ואמר "אוי לי שכך קרה לי, שבני נהרג על שחרור ירושלים. ואשריי שזכיתי שבני נהרג על שחרור ירושלים".


 
לילי הורביץ גץ- יו"ר עמותת 'בית הרב גץ'