ידוע תירוצו של הרב לשאלת הבית יוסף המפורסמת מדוע תקנו שמונה ימים לחנוכה ולא שבעה, הרי ביום הראשון לא היה נס שכן השמן הספיק ליום אחד. ותירץ הרב קוק זצ"ל שאם היו מתקנים להדליק נרות שבעה ימים הרי היתה מנורת החנוכה בעלת שבעה קנים כמנורת המקדש ויש צורך חשוב להבדיל בין הקדש ובין החול. והאריך הרב בדרשתו בדבר חשיבות ההבדלה בין הקדש ובין החול הבאה בצורת תקנה זו.
נראה, שיש להוסיף ולהתבונן בדברי הרב ובמשמעותם.
בתורת המספרים אשר העמיק ופיתח המהר"ל, שבע מבטא את הטבע ונקודתו הפנימית, כששת פאות הקוביה והנקודה הפנימית שבתוכה, ושמונה מבטא את המציאות שלמעלה מן הטבע.
וראה זה פלא מנורת המקדש היתה דוקא של שבעה קנים ומנורה שבגבולין, של חנוכה, היא של שמונה קנים.
נראה, שאור המנורה מבטא את המגמה אליה הוא פונה. הרי זה ככלל הצריך לפרט וכפרט הצריך לכלל. המקדש צריך לגבולין, שכן אורו מתפשט ונותן משמעות לכל הנעשה בחול. התפשטות הקדש מבררת את השפעתו הגדולה לרומם את כל חיי החולין על מנת שתהא על טהרת הקדש. אבן השתיה שממנה הושתת העולם מקבלת משמעותה מן העצמה וההיקף של העולם אותו השיתה בקדושתה. על כן מנורת המקדש בעלת שבעה קנים, שכן שאיפתה להשפיע מאורה על שבע החכמות הטבעיות המבררות ומבטאות את ההשפעה הקדושה.
מנורת החנוכה היא בעלת שמונה קנים שכן היא כפרט הצריך לכלל. אין כל משמעות לחיי חולין בלא שנחברם אל הקדש. על כן דוקא במנורה שבגבולין אנו מכריזים על הקדש שבטבע שאלמלא הוא אין לטבע קיום ועמידה.
* * *
נחלקו בית שמאי ובית הלל בצורת הידור מצות הדלקת הנרות אם המהדרין מן המהדרין מדליקים ביום הראשון שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך או שביום הראשון נר אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך.
מחלוקת זו מזכירה לנו שני היבטים בתהליך העובר על העולם.
מחד, הדורות הולכים ופוחתים. אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים[1]. גדולתם של גדולי ישראל הולכת ופוחתת.
ומאידך, הדורות הולכים ומתפתחים, והעולם הולך ויוצא מבערותו.
כך כתב הרב באגרותיו[2]:
ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם יורד תמיד ירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות , דהיינו כח הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". על כן כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ה' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו במהרה בימינו.
בית שמאי רואים את הירידה הגדולה של העולם. בעבר היו גילויי אלוקות גדולים כעצם בריאת העולם, מתן תורה, בית ראשון וכדו'. הדורות פוחתים והולכים וכך גם נרות החנוכה. בית הלל, לעומתם, רואים את התפתחות העולם מן הנר הראשון דרך שאר הנרות והחכמות והמדעים הפועלים בעולם ועד לנר השמיני המעלה את כל המציאות אל הקדש.
מחד, דורנו קרוב כבר לנר הראשון לדעת בית שמאי, עניי אנן, ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
מחד, דורנו קרוב כבר לנר הראשון לדעת בית שמאי, עניי אנן, ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.