הפעם נתחיל בשאלה. לפי דין הגמרא, כמה נרות חייב להדליק בחנוכה מעיקר הדין? אומרת לנו הגמרא במסכת שבת (דף כ"א עמוד ב'): "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין- בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".
מעיקר הדין, אומרת לנו הברייתא בגמרא, מספיק בכל אחד מלילות החנוכה להדליק נר אחד עבור כל בני הבית ביחד. המהדרין מדליקים כל לילה נרות כמספר בני הבית. והמהדרין מן המהדרין, הכי צדיקים ומחמירים, מדליקים בלילה הראשון אחד, בשני שניים וכן הלאה מוסיפים כל לילה נר אחד.
אולם, בשולחן ערוך (או"ח, סי' תרע"א סע' ב') אנו כבר רואים שכתוב "כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה, עד שבליל אחרון יהיו שמונה ". השולחן ערוך כבר לא מזכיר שלהדליק נרות לפי מספר הלילה זו חומרא, אלא מציין את זה כמנהג של כולם. למעשה, גם בימנו אפשר לראות דבר מעניין- אפילו יהודים המחללים שבת ואוכלים לא כשר, מקפידים להדליק כל לילה מלילות החנוכה נרות, ולא סתם להדליק, אלא כמנהג המהדרין מן המהדרין.
במה זכה נר חנוכה, שהוא מצווה מדרבנן, למעלה רמה זו שכולם מקיימים אותו בהידור, יותר ממצוות מן התורה החשובות הרבה יותר?
לפני שנענה נוסיף עוד עניין. בדרך כלל אדם מן היישוב לא זוכה ביום יום לקרב את הרבים לעבודת ה'. אמנם רב המוסר שיעורים ביום יום זוכה לזכות את הרבים. וכן, עסקן הפועל למען שמירת תורה במרחב הציבורי או לסיוע הציבור לנזקקים, זוכה לעיתים לזכות את הרבים. וכן בעל הון התורם למוסדות תורה ולשיעורי תורה זוכה לסייע לרבים לקיים מצוות. וכן חזן המוציא את הרבים ידי חובה בתפילה מזכה את הרבים. וכן משגיח כשרות השומר שלא יוגש אוכל טרף, מזכה את הרבים. אבל רוב העולם, שומר מצוות בעצמו, אבל לא יוצא לו לזכות את הרבים (אולי חוץ מאת בני ביתו שהוא שולח למוסדות חינוך תורניים ומלמד אותם לשמור מצוות).
אולם, בחג החנוכה, כל בעל בית פשוט, יש בו פוטנציאל להפיץ שם ה' לרבים. כיצד? אומר השולחן ערוך (שם, סעיף ה'): "נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות־הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות־הרבים, מניחו על פתחו, ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר. ואם היה דר בעליה, שאין לו פתח לרשות־הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות־הרבים. ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקים המצוה, מניחו על שולחנו ודיו". אם יש לך בית פרטי, עליך להניח את החנוכיה בפתח הבית. אם יש לך חצר, אתה מניח את החנוכיה בפתח החצר. ואם אתה גר בבנין דירות, אתה מניח את החנוכיה בחלון הסמוך לרשות הרבים. מה הסיבה? בכדי שהעוברים ושבים ברחוב יראו את החנוכיה, ויזכרו בנס שעשה הקב"ה. זה נקרא "פרסומי ניסא". המצווה היא לפרסם ולהזכיר, הן לעצמנו והן לאחרים, את הנס. כתוצאה מאיזכור הנס מתחזקים באהבת ה' ועבודתו.
אגב, מכיון שכל העניין של לשים בחלון זה בשביל לפרסם את הנס גם לעוברים ושבים ברחוב, בנוסף לבני הבית, הרי שאם החלון גבוה יותר מ20 אמה מהרחוב, וכגון בקומה רביעית ומעלה, שמים את החנוכיה ליד פתח הדירה מבפנים, או סתם באמצע הבית, שלפחות תהיה מול עיניהם של בני הבית והנכנסים והיוצאים.
במה זכה חג החנוכה שכולם מצווים להפיץ בו שם ה' איש לרעהו, יותר משאר השנה?
לשם מענה על השאלה ניזכר בתיאור של הגמרא של נס החנוכה. אומרת הגמרא במסכת שבת (דף כ"א ע"ב): "מאי חנוכה (=למה חוגגים חנוכה)? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון (=בכ"ה בכסלו מתחילים ימי החנוכה, שהם שמונה ימים, שאסור להספיד ולהתענות בהם. ולמה? משום ש-) שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
וביתר פירוט כותב הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה (פרק ג', הלכות א'-ג'): "בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני.וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה".
היוונים כבשו את ארץ ישראל והשתלטו גם על בית המקדש ולא הניחו לעם ישראל לשמור תורה ומצוות. החשמונאים נלחמו איתם במסירות נפש, כשמטרתם הייתה להשיב את עבודת בית המקדש ועבודת האלוקים על תילה. הם מסרו את נפשם להילחם על כבוד התורה והמקדש. כששיחררו את בית המקדש התחילו לחדש מיד את עבודת הקרבנות, ורצו לחדש גם את הדלקת המנורה. אולם, כל השמנים היו טמאים פרט לפך אחד שמצאו שהיה טהור, ולהכין שמן חדש לקח שמונה ימים. מה ההלכה אומרת במקרה כזה? אנוס רחמנא פטריה. נלחמתם, עשיתם כל שביכולתכם לחדש את עבודת בית המקדש כמה שיותר מהר, אם יש עיכוב של כמה ימים שלא תלוי בכם אתם פטורים. תדליקו את הנרות בלילה הראשון, הרי "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" ובשאר הלילות עד שיגיע שמן אתם פטורים.
אומרת המשנה במסכת סוכה (דף כ"ח ע"ב): "ירדו גשמים (=בסוכות) מאימתי מותר לפנות (=לעזוב את הסוכה וללכת לאכול בבית?) משתסרח המקפה. משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו". אומרת המשנה, אדם שמצטער לאכול בסוכה פטור ממנה. דוגמא למצטער זה אם ירדו גשמים בסוכות בצורה שתקלקל את האוכל. ומציינת המשנה שגשמים בסוכות זה סימן רע. אם ה' גורם לך שלא תוכל לקיים מצווה זה סימן רע. זה כמו עבד שהכין כוס שתייה לאדונו והאדון שפך את המים. זה מראה שהאדון כועס על העבד ולא אוהב את השירות שלו.
בנס חנוכה קרה הדבר ההפוך. כמו שאמרנו, על פי הדין הרשמי, היו החשמונאים פטורים מהדלקת נרות במנורה עד שיגיע שמן, שהרי הם היו אנוסים. אולם, זה משל לעבד שאדונו ביקש שיכין לו תה אבל נגמרו שקיות התה ואין קומקום בבית. האדון עצמו הלך לסופר וקנה שקיות תה והרתיח תה בקומקום. ואז ביקש מהעבד רק למזוג לו את הכוס ולהגיש לו. אדון כזה מראה לעבד- כל כך השתדלותך מצאה חן בעיני, שאני עושה הכל לבד, אבל נותן לך להגיש לי את התה, כי חביב עלי השירות שלך.
ה' אומר לחשמונאים- כל כך אני מחשיב את מסירות הנפש שלכם להילחם על החזרת קיום התורה והמצוות ועבודת בית המקדש, שאני אשנה סדרי בראשית ואברא לכם שמן מיוחד, העיקר שתוכלו טכנית להדליק לפני את המנורה בכל לילה, בלי להיות אנוסים עד שיגיע שמן.
ממילא ברור שכל העניין של חנוכה זה גם קיום מצוות בהידור, מעל למה שחייבים, והפצת התורה והקדושה לקהל הרחב. והארה זו השתרשה בעם ישראל כך כך, עד שאפילו היהודי הכי רחוק מקיים מצוות נר חנוכה, ולפי שיטת המהדרין מן המהדרין!