כחלק מהחזרה לארץ ישראל יש בה בנו כמיהה גדולה לחיים טבעיים, המבטאים זרימה ושלמות. חוסר טבעיות מבטא בעינינו זיוף מסויים, שיש בו סתירה פנימית, וממילא אינו שלם. היכולת לחוות הזדהות, ומתוך כך שמחה ועונג, בה אך ורק עם אדם פועל מתוך התאמה לטבעיותו.
ואולם, התבוננות במשמעותו של הטבע, ובפרט בהקשר של חנוכה, מורה שלכאורה השקפה זו היא שורש תרבות יוון, ובבואה שלה (במידה מסוימת) - התרבות המערבית של ימינו. רמז לדבר - שבע הוא הטבע, אולם אנו קשובים ומבקשים את מה שמעליו, 'בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים'.
היוונים העריצו את שלמות הטבע, אשר שיאה מופיעה באדם עצמו - גופו (בתרבות הספורט ובפיסול) וחוכמתו (בפילוסופיה ובחכמה המדינית / תרבותית). אולם, שלמות זו היא בתוך עצמה, אינה קשובה ופתוחה למה שמעליה, ועל כן חסרה את מקורה, ומתוך כך גם אינה מבחינה בחלקים בטבע עצמו הדורשים תיקון ועידון. את הרוח הזו הכניסו היוונים לבית ישראל – 'וטמאו כל השמנים'.
אף עם ישראל אוהב את הטבע, ולכן אף חשב בתחילה שקרובה חכמת יוון ל'אורחא דמהימנותא', אך ההבדל המהותי כי עמינו מאמין כי הטבע עצמו נברא ומופיע מתוך מה שמעליו. חכמת האדם היא אכן עיקר מעלתו, אך זאת כאשר הוא מבטל עצמו ומקשיב לחכמת התורה, ורק מתוך כך מופיעה בתוכו חכמה עמוקה יותר, פנימית יותר. לא חכמה חיצונית, המתמודדת עם סודות העולם רק במה שמופיע בו, בחיצוניותו, אלא חכמה שנובעת מהתורה שקדמה לעולם, וממילא מאירה את העולם באור חדש ופנימי הרבה יותר.
ההליכה אחר הטבע לבדו, אף מורידה את האדם לתאוות הגוף, בלא להעלותם ולעדנם. חושב הוא שיש לבטאם 'כפי שהם', אולם טבעיות מדומה זאת מורידה אותו לחיות חיי בהמה, רחוק מחכמתו האנושית, אף זו החיצונית. טבעיות זאת גורמת לו לאבד הוא את מוסריותו וכוח הבחירה הטמון בו. בסופו של דבר נתון הוא בכף הקלע, ולא נותר מהטבעיות וההרמוניה אליה שאף ולא כלום.
ואולם, מהי אם כן טבעיות ארץ ישראלית, יהודית, שאותה ראוי לבקש ?
בראשית הדרך יש לבקש את הטבעיות הנשמתית. לא הטבע של העוה"ז, אלא את 'הטבע של העוה"ב', טבע יהודי. טבעיות, כפי שפתחנו, פירושה הזדהות, התאמה. ואכן, יהודי יכול להרגיש, בפנימיותו בתחילה, את ההתאמה והשלמות המתעוררים בו כאשר הוא עוסק בתורה ומצוות. טבעיות זו מתבטאת ב'שמחה של מצווה' כאשר הוא מקיים את רצון ה'. ב'עונג שבת' כאשר הוא מגיע ליום המנוחה, וב'חכמת אדם תאיר פניו' כאשר הוא עוסק בלימוד התורה. כל אלו, מבטאים עד כמה התורה והמצות מתאימים לנו, טובים לנו, טבעיים לנו.
אכן אין זה טבעיות קלה, בה האדם צריך רק 'להשתחרר' לכוחות החיים הטמונים בו. אולם דווקא מתוך כך היא אינה מכהה את מעלת הבחירה הטמונה באדם, אלא אדרבה מגדילה את אחריות האדם, להישמע ולהיענות לטבעו הפנימי, הנשמתי.
אט אט, טבעיות זו מתרחבת והולכת על כל מרחב החיים של האדם. לומד האדם כיצד להשתמש בכל טבעיות החיים, אף זו הפשוטה, כביטוי של טבעו הנשמתי. חכמתו וגופו של האדם אכן יכולים וראויים להיות כלי טהור לאור נשמתו, ו"יפת א-להים ליפת, וישכון באהלי שם'". "שתולים בבית ה', בחצרות א-להינו (א-להים=הטבע) יפריחו".
ולמעשה – עלינו להתבונן כיצד לפתח יותר את החוש של 'שמחה של מצווה'. ללמוד תורה ולעשות מצוותיה מתוך בקשה ופתיחת הלב שיתקיים בנו 'אז תתענג על ה' '. לדעת כי הריקוד ונחת הרוח, השמחה ועונג הם חלק מהותי ומרכזי בעבודת ה', שכן הם מפתחים באדם את ההזדהות וההתאמה עם תורת ה', וע"י כך אור ה' מופיע בפנימיותו.
הכותב הוא רב הישוב עמיחי, ורבה של עמונה עד לפינוי