ברצוני לברר את משמעותה של שנת השמיטה, כדי לעשות זאת צריך להבין באופן עמוק יותר את המושג "מנוחה". אומרת התורה "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי", כלומר שהמנוחה קשורה לסיום בריאת העולם. הערך ההפוך למושג המנוחה הוא ה"רפיון", כפי שאומר פרעה לעם ישראל "נרפים אתם נרפים", הרפיון הוא הנסיון לברוח מהמאמץ והקושי ולהיכנס למצב של אין אונות ואפיסת כוחות. המנוחה לעומת זאת היא הסיום של בריאת העולם, המציאות בשיא תעוזתה וגבורתה בהיותה שלמה לגמרי, אך בשיא בריאתה היא מצויה בשיווי משקל מאוזן לחלוטין, כאשר כל פיסת מציאות עומדת במקומה ואיננה זקוקה למאמץ מיוחד מעבר לנדרש ממנה לפי תפקידה, מצב זה הוא המנוחה. כאשר האדם מגיע להרמוניה מוחלטת של כוחותיו הפיזיים והרוחניים הוא לא נצרך יותר לעמל ויגיעה, הוא מקבל את הנדרש לו מעצם חייו המאוזנים ולכן הוא שרוי במנוחה.
האנושות לאחר חטא אדם הראשון חיה בעמל מתמיד, היציאה מגן העדן יצרה חוסר איזון בכוחות המציאות והאדם, ולכן תוצאת החטא הייתה "בזעת אפך תאכל לחם", המאבק המתמיד בין כוחות המציאות כאשר כל כח דוחף למילוי בלעדי של עצמו ונאבק מול הכוחות האחרים הוא מה שקרוי בפי התורה "עבודת אלילים", כלומר מלחמה תמידית בין כוחות המציאות החיצוניים. בתרבות כזו שמעודדת מאבק בין הכוחות, גם בתוך האדם ישנו מאבק מתמיד בין הכוחות השונים שבאישיותו, ישנה תרבות שמעדיפה את כח העזות והגבורה ותרבות אחרת מעריצה את שלוות החיים והשקט המוחלט. מצב זה מוביל לשתי אפשרויות שונות, אפשרות אחת היא שהאדם מגיע פתאום להצלחה של כוחו הבלעדי, אפשרות זו יוצרת הפתעה וזעזוע פתאומי שנקרא בפי התורה "צחוק", כפי שקרה לעם ישראל לאחר חטא העגל "ויאכלו וישתו ויקומו לצחק" או שרה כאשר מבשרים לה על לידת יצחק "ותצחק שרה בקרבה", ההצלחה הפתאומית שאיננה חלק ממהלך מסודר והרמוניה כללית יוצרת הפתעה וצחוק. האפשרות השניה במצב של כישלון הכח הבודד היא הרפיון והיאוש, תחושה שאין תכלית למאבק התמידי ולכן לעולם לא נגיע לשלמות הכח שאותו אנו דוחפים ועדיף להרפות מן החיים ולהתייאש.
במשך דורות האנושות מיטלטלת ללא הרף מצחוק לרפיון, כאשר שתי התגובות הינם תוצאה של תודעה שלאחר חטא עץ הדעת בה האדם לא יודע מהו האיזון המתאים בין כוחות המציאות והוא מנסה לשווא לחתור למיצוי של כוח אחד בלבד. עד להופעתו של אברהם אבינו שחידש בעולם שישי יכולת להגיע למנוחה, ההבנה שישנה אפשרות פנימית לאזן בין כל כוחות המציאות, התודעה שישנו גן עדן, שישנו עץ חיים פנימי שהמציאות כולה יכולה להתאזן ולהפוך להרמונית סביבו. לתובנה הזו קוראת התורה "אמונה באל אחד", "אל" מלשון "כח", מחשבה יסודית שישנו כח אחד שמאחד את שאר כוחות המציאות. האמונה היהודית איננה מדברת על האל עצמו, אלא על תפיסת העולם שהינה תוצאה של האמונה באל, ראיית העולם כישות אחת גדולה והרמונית. התודעה הזו היא תודעת המנוחה שחידש אברהם אבינו, והיא יכולה לבוא לידי ביטוי רק כאשר האנושות תדע להגיע להרמוניה פנימית בתוכה. לכן אומר הקב"ה לאברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט " היכולת לעשות צדקה ומשפט מתאפשרת רק כאשר ישנו חזון של צדק מושלם ואיזון אמיתי בין כל כוחות החיים.
לשם הגעה לאותה תודעת מנוחה הוקם פרוייקט אנושי שלם שנקרא "עם ישראל" אומה זו מנחילה לבניה את הדרך לבנות באופן אישי ולאומי תודעת מנוחה לאומית שישרור בה איזון אמיתי בין כל כוחות האומה והפרט. רק כאשר האומה כולה תוכל להחלץ מן הטלטול האנושי המתמיד שבין הצחוק לרפיון יתגלו בה כוחות חיים חדשים שיחלצו את האנושות מן הביצה המצומצמת של חיי החומר הקטנים, לעבר קדושה והווית חיים שלמה יותר.
גם הדתות המונותאיסטיות כביכול, לא חילצו את האנושות מן ההיטלטלות שבין הצחוק והרפיון, שכן המונותאיזם הוא במקרים רבים מחשבה על אל אחד מנותק ורחוק מן המציאות, אל חיצוני לעולם ששולט עליו בכח האהבה (נצרות) או הגבורה (איסלם), אך עדיין העולם האנושי והחומרי איננו מגיע לאיזון או הרמוניה אלא נשאר בקטנותו ובמאבק שבין כוחותיו הבודדים.
תודעת המנוחה היהודית היא תודעה שהאלוקות שורה בתוך המציאות, ואמונה ביכולת של כל פרט במציאות החומרית והנפשית להיכלל בהוויה האלוקית, זוהי אמונה באל אחד שיוצר עולם אחד חומרי ורוחני, עולם אחדותי והרמוני שנובע מן ההרמוניה האלוקית ושואף להתחבר חזרה להרמוניה זו, ולכן התכלית של היהדות איננה להיחלץ מן העולם הזה אלא להביא את המציאות הפיזית אל מצב המנוחה שבה, אל המצב ההרמוני והמאוזן שהיא יכולה להגיע אליו.
במהלך תקומת עם ישראל בימי בית ראשון העדיף העם ללכת אחר הכוחות הבודדים של האלילים ולא לאזן את עצמו למצב המנוחה, מלחמת הכוחות השתלטה על צדדי האומה השונים וקבוצות שונות נלחמו בניהם ללא יכולת להגיע לאיזון ולמשפט צדק. לארץ ישראל יש תכונה מיוחדת שמתאימה לאותה הרמוניה ומנוחה שעם ישראל אמור להגיע אליה, הקשר לארץ ישראל דורש מן האומה התנהגות "מנוחתית" ואילו מאבקי כוחות בודדים גורמים לאומה התשה תמידית וגם חוסר התאמה פנימית לאופי הארץ שבה היא חיה. ארץ שהישיבה עליה דורשת מנוחה ואיזון נפשי עמוק. לאחר מאות שנים של מאבקים וחוסר איזון נפלטה האומה מארצה ונשברה לרסיסים שונים בארצות הגלות, שם הגיעו הכוחות השונים באומה לרפיון ומעין "מוות קליני" שבו אין שאיפה להתחדשות וחיים אלא לשמירת הקיים באופן קטן ומזערי, כוחות האומה נכנסו לתרדמה ושמרו על תמצית כוחה של האומה באופן סמוי על ידי שמירת חוקי התורה בקטנותם.
התקופה המודרנית עוררה את עם ישראל מתרדמתו, כוחות החיים התעוררו מחדש ושוב ניצבו כוחות האומה בתוקפם. בהגעה לארץ ישראל ישנה הזדמנות גדולה להחזיר את העם לתסיסת חיים מתוך מנוחה ואיזון פנימי, אך מצד שני ישנה סכנה גדולה ששוב יחזרו הכוחות להאבק באופן חלקי ובודד והאומה עלולה להגיע שוב לרפיון או למצב הצחוק המבולבל שבו כח אחד מצליח באופן פתאומי והאחר מגיע לרפיון ואכזבה. השבת והשמיטה נועדו לעזור לנו למצוא את נקודת המנוחה שבנו, לזכור ולחדד את נקודת האיזון וההרמוניה שבין הכוחות ולהחזיר לאומה את האמון בייעודה ותפקידה במציאות.
גם באדם הפרטי ישנה היטלטלות שבין צחוק והפתעה לבין רפיון ואכזבה, האדם חש שכוחותיו נאבקים בתוכו, שהוא בודד בעולם ועליו להילחם על מקומו בחברה ובמציאות, הוא מתוסכל מכך שרצונותיו הפרטיים לא מתממשים כפי שהיה רוצה או שהוא מופתע בהתלהבות רגעית על הצלחה פתאומית שדועכת במהירות. רק תפיסת המנוחה שבה האדם חש שהוא חלק מהוויה אלוקית מציאותית גדולה יותר, מביאה את האדם להיות פיסה מתוך הרמוניה שלמה ממנו, וכך להביא אותו לקבל בהשלמה את כשלונותיו ולשמוח באופן מאוזן ורגוע בהצלחותיו, ללא היטלטלות והתגעשות שבין צחוק ורפיון שמאפיינים את ההתנהלות של אדם שחי בפרטיות בודדת ללא תודעת המנוחה.
השבת והשמיטה מעודדות את האדם לחוות מחדש את שייכותו הבסיסית לטבע ולעולם באופן אחדותי ושלם. בשבת כל החברה מתאזנת בפעולות שוות של הליכה לבית הכנסת וסעודות השבת ללא פערי מעמדות ותעסוקה, בשנת השמיטה החברה מביאה את עצמה מחדש לאיזון כלכלי ותעסוקתי למשך שנה שלמה, וכך האדם שב וחווה את היותו ממוקם בתוך ישות רחבה ממנו.
השבת והשמיטה מביאות את האדם לתחושת שייכות אל המציאות שסביבו, השייכות היא היכולת של החברה להביא את עצמה למערכת צודקת שוויונית והרמונית שבה שורר צדק וחסד בין כל הפרטים, והמנוחה היא התוצאה הלאומית והאישית של האיזון שהאומה והפרט הגיעו אליו, בין בפן הסוציולוגי חברתי ובין בפן האישי, בחווית הפרט כשייך ובעל ערך בלתי תלוי ושווה בתוך ההרמוניה החברתית שהוא שרוי בה.
מסע החזרה לגן עדן שאברהם אבינו החל בו בהפצת האמונה באל אחד, במובן של הרמוניה מציאותית אחת, נמצא עדיין באמצע דרכו. אנו כרגע בתהליך התעוררות האומה, עדיין ישנם ידיים שקופצות בהתלהבות ורגלים שמנסות לרקוד מעצמם, אבל הישות החברתית שנקראת עם ישראל מוכנה כבר להגיע לאיזון וכבוד הדדית בתוכה ולהפציע בה את אותם כוחות קדושה ואצילות נפש, שטמונים בה ובאנושות כולה בעת הגעתם למצב תודעת המנוחה שאליו הם מיועדים. שנת השמיטה היא עוד פסיעה במסע התודעתי של עם ישראל לעבר מנוחה פנימית וחברתית שתשרה בו, וממנו תופץ לשאר האנושות.
נכתב בהשראת הקדמת הרב קוק ל"שבת הארץ"
הכותב הוא ר"מ בישיבת נתיבות דרור, אור עקיבא. ורב בית ספר קשת התקווה באליקים.