דינא דמלכותא דינא - נדרים כח, א

גמרא.
והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא! אמר רב חיננא אמר רב כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה. דבי רבי ינאי אמר: במוכס העומד מאליו.
הגמרא שואלת כיצד מותר לידור למוכס שהפירות הן של תרומה אף על פי שאינן תרומה, כשמן הדין חייב לתת את המכס על פי דינא דמלכותא, ומתרצת שמדובר במוכס שאין לו קצבה ואין זה דינא, או לפי התירוץ השני, שזהו מוכס שעומד מאליו ואינו מטעם המלכות.
הר"ן כותב בשם התוספות שדינא דמלכותא דינא נוהג דוקא כמלכי גוים שהארץ שלהם ויש להם סמכות לגרש מארצם את מי שאינו ממלא את חובותיו, אבל במלכי ישראל אין דינא דמלכותא דינא, משום שלכל ישראל יש חלק בארץ ישראל ואין המלך רשאי לגרש מהארץ אף אחד. כדבריו כותבים הרשב"א והנמוקי יוסף (דף י, א בדפי הרי"ף) אשר מוסיף שמלכי ישראל דנים רק על פי דין תורה.
אולם הרשב"ם במסכת בבא בתרא (נד, ב ד"ה והאמר) כותב שהטעם לכך שדינא דמלכותא דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם את חוקי המלך ומשפטיו מרצונם, כנראה משום שקיום השלטון חשוב לציבור גם במחיר קבלת עול המיסים והחוקים. לפי שיטתו נמצא שההסכמה הציבורית היא שנותנת את התוקף לדיני המלך, וממילא אין להבדיל בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות העולם.
זו גם שיטת הרמב"ם (גזלה ואבדה ה, יא) שכותב במפורש שדין המלך דין הוא בין שהיה המלך גוי ובין שהיה מלך ישראל.
יתירה מזו כותב החתם סופר בתשובה (חו"מ סי' מד) שאף הר"ן מסכים לטעמו של הרשב"ם שיש תוקף לדין המלך מפני שהציבור מקבלו, אלא שלדעתו קבלת הציבור מצטמצמת רק להנהגות ונימוסי מלכות, ולא למיסים שאין הציבור מעונין לשלם. לכן נצרך הר"ן לטעם שהמלך הוא אדוני הארץ, וזה קיים רק במלכי אומות העולם ולא במלכי ישראל.
על פי זה נראה שבזמן הזה שבהרבה מדינות אין מלכים שמושלים מתוקף היותם אדוני הארץ, והשלטון מבוסס רק על הסכמת העם גם בנושא גביית המיסים - הכל מודים שחל הכלל שדינא דמלכותא דינא על פי הטעם של הרשב"ם, בין בישראל ובין באומות העולם.
גדר נוסף כותב רבינו יונה בבבא בתרא (שם) שתוקפו של דין המלך תלוי בגדרי הפקר בית דין, ואף לפי דעתו אין חילוק בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות העולם.
הטור (שו"מ סי' שסט) כותב בשם הרמ"ה שאין דין המלך דין, כשקובע מס חדש מעבר לקצבה שהורגלו בני המדינה לתת בכל שנה ושנה, וכן כותב הרמב"ן בבא בתרא שאם לא היה כדבר הזה בחוקי המלכים הראשונים - אין זה דינא דמלכותא.
אולם הרמב"ם כותב באופן כללי שכל דין שיחקוק אותו המלך אינו גזל, ומשמע שאינו מגביל את סמכויותיו, וכך כותב המגיד משנה שאין דעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן, הטור כותב שאף הרא"ש חולק על כך, ומסביר הבית יוסף שדייק זאת מדבריו בסוגיתנו שמביא גדרים שונים בדינא דמלכותא ואינו מזכיר שיש הגבלה כשקובע חוקים חדשים.
יתכן שהמחלוקת תלויה בטעמים השונים לדינא דמלכותא, שכן אם כח המלך מבוסס על כך שהוא אדוני הארץ, כאשר מבקש לחוקק חוקים חדשים נעשה כמוכס שאין לו קצבה, עליו אמרו בסוגייתנו שאין דינו דין. לעומת זאת אם כח המלך מבוסס על הסכמת הציבור לקבל את חוקיו - אין סברה לחלק בין חוקים ידועים לבין חוקים חדשים.
עם זאת יש להעיר שבשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' קנח) מדייק מלשון הרשב"ם בבבא בתרא שכותב שהדין נוהג בכל משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותם, שלדעתו רק בחוקים ידועים דין המלך דין, וזאת למרות שלשיטתו טעם הדין הוא הסכמת הציבור, אך אפשר שדבריו אמורים רק לגבי ההנחה הסתמית, כלומר שאי אפשר להניח שמסתמא מקבלים עליהם חוקים חדשים, אבל כשההסכמה נתונה לכל חוק וחוק בפני עצמו יש תוקף של דינא דמלכותא אף כשמודבר על חוק חדש.