מדוע אנחנו צריכים לקיים כל כך הרבה מצוות שהן רק עול על חיינו? הן מגבילות אותנו והופכים אותנו לעבדים צייתנים שלא נותנים חופש ודרור לכל נטיות החיים שבתוכם לצאת, לפרוח ולהתפשט בלי גבול ובלי מעצור. מה בכלל יצא לנו מכל קיום המצוות והאיסורים? ובעיקר, האם אנו מרוויחים מכך או שמא, חלילה, מפסידים?
ראשית, עלינו לברר לעצמינו ממה מורכבים חיי האדם.
האם שאלנו את עצמינו פעם מה הם החיים? אנו יודעים הרבה על המציאות שסביבנו וכל מה שמחוצה לנו, אך האם פעם נתנו את דעתינו לְמַה נמצא בתוכינו, או ליתר דיוק מי אנחנו?
האם אנחנו רק אוסף של חומרים ותאים, שמוּנַעִים על ידי דחפים חומריים, לצורך קיומו של הגוף הסתמי והבהמי. או שמא אנו מוצאים בתוכינו גם שאיפות של רצון להיטיב ולהעניק, כמיהה, אהבה וחיפוש משמעות. יש בנו רגשות נעלים של שמחה ורוממות, סיפוק ואמיתיות, ובכלל הרגשת ערכיות שטבועה בנו ונותנת משמעות לחיינו.
האם אלה הן נטיות הגוף וצרכיו או שמא אלו הם קולות פנימיים של אמיתת החיים שבתוכינו, שרוצים בלא הרף לפרוץ ולהתגלות בלי גבול ומידה, קולות הרוחניות העמוקה שבתוכינו, שאותה אנו מכנים בשם נשמה.
נבחן את עצמינו. מה עמוק יותר, ממשי, ערכי ואמיתי ומזוהה עם עצמיותינו? האם תחושת סיפוק הבאה בעקבות הטבה גדולה שהטבנו למישהו או תענוג חומרי רגעי שנהננו מאיזו ארוחה טובה?
נעשה לעצמינו נסיון, אם פתאום שני הקולות שבתוכינו יתנגשו ויסתרו מי יהיה עמוק יותר? מי חזק יותר? מי משניהם יגבר?
למשל, מתחשק לך מאוד לאכול גלידה טובה, אך לך אין כזו, ואילו לחברך יש. האם תגנוב ממנו? מה אתה רוצה יותר ללקק את הגלידה ולחוש את טעמיה על לשונך או להיות נאמן ליושר ולמוסריות שבתוכך. מה מזוהה יותר עם עצמיותך?
ואם יש לך גלידה ולחברך אין, ואתה רואה שהוא מאוד חושק לטעום ממנה, ממה תחוש סיפוק והנאה גדולה יותר, מההנאה הרגעית שלך או מתחושת ההטבה שהועלת לחברך?
ונשאל את עצמינו עוד, למשל, אם נראה אם החובקת את את בנה התינוק ומנשקת אותו, האם מה שמתרחש זה רק שגוף גדול חובק גוף קטן וסוכך עליו, או שמא אנו פוגשים פה תופעה רוחנית מופשטת של אהבה עזה בין אם לבנה, מה יותר מתאר את התופעה הנראית לעינינו? – ברור לכל שהממשות האמיתית היא האהבה הרוחנית ואילו מעשי הגוף אינם אלא ביטוייה החיצוני.
הנשמה שבנו- מקור חיותינו- אינה ריקה, היא מלאת ערכים ותכנים, וחפצה בלי הרף לעשות מעשים טובים וטהורים- "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". אלא שהיא זקוקה לתנאים מתאימים על מנת להתקיים, להתגלות ולצמוח בלי גבול.
כל דרגות החיים שאנו מוצאים בעולם זקוקים לתנאי גידול וצמיחה המתאימים לטבעם. ידוע שכל צמח דורש קרקע מתאימה, ואקלים נאות לפי תכונותיו, וכן מזון מסוים, שמש אור ומים. הדגים צריכים כל חייהם להיות במים ואם יצאו לאויר העולם, אחר זמן קצר יאבדו את קיומם. בעלי חיים אחרים לעומת זאת זקוקים לאויר, ולמזון המתאים לגופם על מנת לאפשר קיומם ואם יאכלו דברים רעילים או אסורים שאינם מתאימים לטבעם מיד ימותו ותאבד כל חיותם.
האדם בנוסף לכל צרכי הגוף שבו הוא משותף לכל שאר בעלי החיים, יש לו גם צרכים נפשיים ורוחניים, והוא זקוק לספק את צרכיו ולהזין את כל חייו האנושיים, אחרת יתנוון וימות מרוב שעמום ואובדן משמעות וערך לחייו.
מעל כולם ישנה מדרגת חיים עליונה ואצילית. זו המדרגה הישראלית. היא אינה יכולה להסתפק בכל תנאי הסביבה הטבעיים השייכים לכלל מין האדם. היא חשה בתוכה פנימה שיש לה שאיפות נעלות ורצונות כבירים הרבה מעבר לחיי ההווה הרגילים של חיי הפרט, יהיו המעולים אשר יהיו. היא מוצאת את עצמה שייכת לערכי הנצח של האומה, לשאיפות המתמסרות עבור האומה הישראלית כולה, שאינה קמה היום ומחר נעלמת, האומה עתיקת היומין על פני כל ההסטוריה, שאת סוד קיומה איש עוד לא גילה. והפרט מוצא את עצמו שייך לכללות האומה ולערכיה, הוא עולה מכל ארצות גלותו ומפסיד את רווחת חייו הפרטיים למען היותו חלק מהתגבשות האומה בארצה. הוא חש אמיתי ושלם למסור את נפשו ולהלחם בעד עצם קיומה של האומה גם אם לא תמיד הוא יודע מהו סוד קיומה ותוכן חייה. כמו שבכל הדורות אלפים ורבבות מסרו נפשם למות ובלבד שלא יאבדו את זהותם הישראלית שהיא עצם חייהם ומשמעות ערכם הרבה יותר מכל תענוגות והבלי העולם הזה. מה שלא נמצא באף אומה ולשון ששם הפרט וחייו הם עיקר הזהות, ולמענם שווים החיים את ערכם.
נשמתינו הישראלית טהורה ומלאה רצונות טובים, שאיפות כבירות, ואידאלים נישאים ונשגבים, אך גם היא, ככל דרגות החיים, זקוקה לסביבה מתאימה לשם קיומה, מחייתה, צמיחתה וגידולה.
לשם כך ניתנו לנו המצוות כולם, שהם ורק הם חוקי החיים המתאימים אל הנשמה האצילה, ועל ידם מתאפשרת חיותה וגידולה. כפי שאנו אומרים בכל יום בתפילה -"בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם לעשות חוקי חיים, לעשות רצונך בלבב שלם".
רק על ידי המצוות אנו שרויים בתוך האטמוספירה המתאימה כל כך לחיי נשמתינו, ובלעדיהם היא מורעבת ומתנוונת עד אשר שובקת חיים - "רשעים בחייהם קרויים מתים", שאין הם חשים כלל את העוצמות האדירות שמפכות בלי הרף בתוך נשמתם הישראלית, וחייהם אינם חיים.
המצוות כולם מתחלקות לשתי מערכות. איסורים ומצוות. מצוות לא תעשה ומצוות עשה.
מצוות לא תעשה כוללות את כל האיסורים שמהם עלינו להשמר ולהתרחק, ותפקיד כולם הוא ליצור אטמוספירה סטרילית, של היגיינה רוחנית שתאפשר לנשמה להתפתח על פי טבעה וחייה.
על כך האיסורים כשמם כן הם, באו למנוע מהנשמה להיות אסורה בתוך כבלי הגוף המחניק והמגביל אותה בצמצומיו ודחפיו ומשתיק אותה ולא מאפשר לה להתרחב ולגדול בלי קץ ובלי גבול. וזו הסיבה שמנינם הוא שס"ה (שס"ה מצוות לא תעשה) כמנין ימות השנה, שזהו מרחב החיים בו אנו חיים וקיימים.
המערכת הנוספת היא מצוות עשה, שכשמם כן הם מצוות שענינם לחבר, לקרב, לרומם ולגדל. הם מזונה ומימיה של הנשמה הטהורה, והם מחזקים אותה ומצמיחים אותה ע"פ טבעה ומחברים אותה אל המקור שממנה באה. בכך האדם נעשה גדול יותר בשאיפותיו, טוב יותר ברצונותיו, והרבה יותר ערכי ואמיתי בכל צעדי חייו. ורק על ידם הוא חש עצמו שונה בתכלית מכל שאר בעלי החיים וראוי לשם אדם, ועל כן מנינם רמ"ח (רמ"ח מצוות עשה) כמנין אברי האדם - "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" (מסכת יבמות דף ס"א).
כל מצוה היא כמו חלון הפותח את שעריו ונותן מקום לקרני האור של השמש לזרוח בפתחו, והנשמה מאירה והאדם חש את עצמיותו ופנימיותו בודאות גמורה ובשמחה עצומה. אין לו עוד שאלות על משמעות חייו ותכליתם, הכל ודאי וברור לו מעצם הארת חייו הפנימיים במילואם.
כשזוכה האדם לבוא למדריגה כזו שהפנימיות מאירה בקרבו, והוא משוחרר מכל שיעבוד של צורכי הגוף ומיצריו, מיד הוא מוצא בתוכו את קול אלוקים דובר אליו, הוא חש את קרבתו לאלוקים שהיא עצם ממשות חייו. בטוב האדיר שהוא מוצא בתוכו הוא מכיר את אלוקיו שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, והעולם כולו נראה לו כארמון מפואר המגלה את ממלכת הטוב העליונה של מקור כל ההטבה, מלך מלכי המלכים הקב"ה. הוא רוצה להטיב לכל בלי גבול ומידה ולהיות שותף נאמן במלאכת ההטבה האדירה.
זוהי עצם זהותינו הישראלית, שכשמופיעה בטהרתה חשה בתוכה את קרבתה לאלוקיה, ושתפקידה בעולם להאירו בערכים אלוקיים ולהביאו אל שלמות תיקונו.
ומי שזוכה לחיות כך, מבטו על העולם הוא עליון ומרומם.
ומעשה בקן של נשרים שהיה מונח על עץ גבוה ובו מספר ביצים, ולפתע נפלה ביצה אחת ונכנסה לתוך קינה של אמא תרנגולת שישבה למטה ודגרה על ביציה שלה. דגרה התרנגולת זמן רב, עד אשר נבקעו הקליפות והחיים שבתוכם יצאו והתגלו על פני העולם. ובתוכם היה נשר קטן, שהיה בטוח שהוא כמו כולם, שייך למשפחת התרנגולים וכל אחיו הם אפרוחים. וכך הלך איתם יום יום ועשה "קוקו ריקו" כמו כולם, אכל גרעינים וזרעונים והתדמה להם בכל מעשיו, שכן הכיר את עצמו כתרנגול לכל דבריו.
אומנם הוא שם לב שהוא שונה במקצת מכל שאר אחיו האפרוחים, יש לו צבע אחר וכנפיים גדולות, אך הוא לא ייחס לכך כל חשיבות, וניסה בכל דרך להסתיר את השונות ולהיות תרנגול לכל דבר ככל שאר אחיו. ולפתע יום אחד עופף לו בשמים אבא נשר, הוא דאה וריחף באויר והחל מתקרב אל משפחת התרנגולים וקרא לבנו הקטן - "הי נשר, אתה לא שייך לשם אתה אחד משלנו ממשפחת הנשרים מלכי העופות". והנשר הקטן ממאן להאמין ולקבל את דבריו ומשיב ואומר "כל ימי גדלתי כאן, טוב לי ונעים לי כאן, זו אימי ואילו אחי אני תרנגול קוקו ריקו ולא נשר. לכאן אני שייך וכאן אחיה את חיי!"
אז אמר לו אבא נשר: "האם שמת לב שיש לך כנפיים הרבה יותר גדולות מלכל שאר האפרוחים? הן מאפשרות לך להתרומם, לעוף ולפרוח אל על. הרם אותן מעט מעט ותיווכח בעצמך".
ניסה הנשר הקטן להרים את כנפיו, פעם אחר פעם, פעם ועוד פעם ולפתע הוא החל להתרומם מהקרקע. המשיך לסכסך בכנפיו והוא ראה שהוא מתרומם עוד ועוד, עד שהחל לעוף באויר ולדאות מעל פני כל האזור, שעד כה הכיר רק ברגליו וידע אותו בגובה עיניו.
רק אז הבין בוודאות שאין הוא עוד תרנגול קוקוריקו, אלא הוא נשר למשפחת הנשרים, מלכי העופות, אין הוא שייך לקרקע אלא לגבהי מרומים שבשמים.
והאמת היא שמה שרואים משם לא רואים מכאן. הבה נרים את הכנפיים ונתחיל להתרומם ולהגביה עוף אל גבהי מרומים, שאליהם אנו שייכים- "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט, ד)
בהצלחה
שלומי, חברים מקשיבים