אגדות יופי וחכמה

פתיחה

בכמה מקומות מצאנו התייחסויות שונות לנושא היופי, החל מהתיאור בסוף מסכת תענית (לא.) על המחולות בכרמים כשהיפות אומרות "תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי", המיוחסות אומרות "תנו עיניכם במשפחה שאין האשה אלא לבנים" והמכוערות אומרות "קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים"; וכלה בדרשתו המפורסמת של ר' חייא בר אבא על הפסוק "יפת א-לוקים ליפת וישכן באהלי שם": 'יפיותו של יפת יהא באהלי שם' (מגילה ט.). במאמר זה ננסה לשזור שלושה סיפורים העוסקים בשאלת היופי והשלכותיו מתוך מגמה להרכיב מהם מסכת אחת. בסיס הקשר בין הסיפורים הוא הדמויות הפועלות בהם: ר' יהושע בן חנניה, ר' ישמעאל בן אלישע ובת הקיסר.

הסתכל בקנקן – מערכה ראשונה

הגמרא מספרת:

"אמרה ביתו של הקיסר לר' יהושע בן חנניה: איך אתה בעל חכמה מפוארת ואתה כל כך מכוער?!

ענה ר' יהושע: גם אביך שומר את היין בכלי חרס מפוחמים.

אמרה לו: ואיך נשמור את היין?

אמר לה: חשובים ומכובדים כמוכם צריכים לשמור את היין בכלי זהב וכסף!!

הלכה ואמרה לאביה לעשות כך והיין החמיץ.

אמר הקיסר לביתו: מי אמר לך לעשות זאת?

אמרה לו: ר' יהושע בן חנניה.

קרא הקיסר לר' יהושע ושאל: למה אמרת לה לעשות כך?

אמר ר' יהושע: כמו שהיא אמרה לי עניתי לה.

שאלו: והרי יש חכמים שהם גם יפים?

ענה: אם היו מכוערים היו עוד יותר חכמים!

(מתורגם ממסכת תענית ז.)

מסיפור זה עולה בבירור שעמדתו של ר' יהושע היא שהיופי משחית. ניתן להציע הסבר לדעתו של ר' יהושע והוא שאנשים נוהים באופן לא רציונאלי אחר היופי ולכן הם מוכנים לקבל ביתר קלות את דבריהם של היפים. מתוך כך היפים נדרשים להתאמץ פחות וממילא התוצאה היא שהם פחות חכמים.

תוהה על קנקנו – מערכה שניה

באיכה רבה (וילנא) פרשה ד'[1] מובא הסיפור הבא:

"מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורין בקלון[2]. הלך שם, ראה תינוק אחד יפה עינים, טוב ראי וקווצותיו סדורות לו [תלתלים] עומד בקלון. עמד על פתחו לבדקו וקרא עליו הפסוק הזה: "מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים?" (ישעיה מ"ב), ענה התינוק אחריו, "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (המשך הפסוק). כיון ששמע ר' יהושע קרא עליו: "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד') וזלגו עיניו דמעות ואמר: מעיד אני שמים וארץ שמובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, והעבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שיפסקו עליו!". אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (מיהו אותו נער)? ר' ישמעאל בן אלישע".

סיפור זה פותח ביופיו המרשים של ר' ישמעאל, אולם ר' יהושע סבור שיופי אינו יתרון, כפי שראינו בסיפור הקודם ולפיכך הוא בוחן אותו בתורה. רק כאשר ר' יהושע עומד על חכמתו וידיעותיו של הילד הוא מנבא שהלה יהיה גדול בתורה ובשל כך ראוי לפדות אותו 'בכל ממון שיפסקו עליו'. תיאור זה תואם את רוחו של הסיפור אודות ר' יהושע ובת הקיסר. עם זאת, צריך להבין מדוע ר' יהושע מציין גם את יופיו כאשר הוא מזהה אותו עם האמור במגילת איכה "בני ציון היקרים המסולאים בפז". בנוסף, סופו של אותו פסוק הוא "איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר" וסיום זה, המשווה את אנשי ירושלים לשברים של כלי חרס תעשייתיים (מעשה ידי יוצר) שלא מעניינים אף אחד, אינו מתאים לדמותו ר' ישמעאל העומד למכירה תמורת ממון רב.

אם מחברים את שני הסיפורים מתקבל הסבר חדש העונה היטב על קשיים אלו. ר' יהושע, האמון על הגישה שהיופי עומד בסתירה לחכמה, מתפעל מכך שלמרות שר' ישמעאל יפה - "בני ציון היקרים המסולאים בפז", הוא גם חכם – "איכה נדמו לנבלי חרש" שהם אותם כדים בהם היין, שהחכמה נמשלה אליו, נשמר היטב ואינו מחמיץ.

יפי הבלורית והתואר – מערכה שלישית

בטרם נעמוד על סיפור מותו של ר' ישמעאל מעניין לראות שגישתו לסוגיית משמעותו של היופי שונה לחלוטין מזו של ר' יהושע. המשנה במסכת נדרים (סו.) מספרת שאדם אחד נדר שלא להנות מאשתו בגלל שלא הייתה יפה. הכניסו אותה לביתו של ר' ישמעאל וייפו אותה. שאל אותו ר' ישמעאל: "האם מאשה זו נדרת?" והלה השיב שלא, וכך התיר ר' ישמעאל את הנדר. המשנה מסיימת:

"באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן. וכשמת ר' ישמעאל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה..."

ניתן להציע שהמחלוקת בין ר' ישמעאל לר' יהושע אודות חשיבות היופי קשורה לסיפור הקודם. כאמור, הציבור הפנה את תשומת ליבו של ר' יהושע לתינוק שבבית האסורים רק בשל יופיו. אם כן יתכן שחוויה מכוננת זו ליוותה את ר' ישמעאל, שמבחינתו ניצל קודם כל בזכות יופיו ורק אחר כך בזכות ידיעותיו בתורה. לעומתו, ר' יהושע, שחי בדלות עצומה[3] (ואפשר שגם אותו העניות ניוולה) ושנלחם כל ימיו להכרה, חש כיצד היעדר היופי שימש מנוף עבורו להעפיל מעלה מעלה בתורה ובחכמה.

מבחינה רעיונית ניתן להוסיף שיפי המקדש והדרו מהווה נדבך חשוב בחוויה הרוחנית של המבקר בהיכל ה', ולפיכך ר' ישמעאל שהיה כהן גדול (ברכות ז.) מהווה גם הוא סמל ליופי והוד. בהתאם לגישה זו, הדוגלת בחוויה של מפגש בלתי אמצעי, דורש ר' ישמעאל (מסכת סופרים פ"ג הי"ז): "חייב אדם לעשות ציצית נאה, ומזוזה נאה, ולכתוב לו ספר תורה נאה, בדיו נאה, בקולמוס נאה, ובלבלרין נאין, ובקלפים נאין, ועורות צבועין, ויעטפנו בשיראים נאין, שנאמר זה אלי ואנוהו, עשה לפניו מצות נאות, כדברי ר' ישמעאל..." ובניסוחה של הגמרא במסכת שבת (קלג:) "התנאה לפניו במצות". אם כן, שיטתו של ר' ישמעאל היא שההתחברות נשענת על עשייה בפועל. לעומתו, ר' יהושע שימש כמשורר במקדש (ספרי במדבר פיסקא קטז) כאשר שירת הלויים פורשת בפני הבא אל הקודש תיאורי מילים והסברים אודות הקב"ה, הנהגתו את העולם והדרכים להתקרב אליו. כלומר אנו עדים לפן נוסף של המחלוקת בין ראיית המציאות ככר הפעולה העיקרי של האדם, כשיטת רבי ישמעאל, לבין תפיסת המציאות כשולית וברת-חלוף ביחס לרעיון ולמחשבה, לדברי רבי יהושע.

הפייטן, במסגרת הפיוט 'אלה אזכרה' על עשרת הרוגי מלכות, פיוט שאנו אומרים בתפילת יום הכיפורים לאחר סדר העבודה, מתאר:

אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה/ כי בלעונו זדים כעוגה בלי הפוכה/ כי בימי קיסר לא עלתה ארוכה/ לעשרה הרוגי מלוכה...

...ושנים מהם הוציאו תחילה שהם גדולי ישראל/ ר' ישמעאל כהן גדול ורבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל...

להפיל גורלות צוה צפעון/ ונפל הגורל על ר' שמעון...

מה מאוד בכה עליו בחרדה/ בת בליעל לקול בכיתו עמדה/ תואר יופיו בליבה חמדה/ ושאלה מאת אביה חיתו להעמידה

ניאץ בליעל דבר זה לעשותו/ להפשיט עורו מעל פניו שאלה מאיתו/ ולא עיכב דבר זה לעשותו/ וכשהגיע למקום תפילין[4] וצרח בקול מר ליוצר נשמתו...

לא מצאתי את המקור לאגדה זו המתארת כיצד בשעה שר' ישמעאל מבכה את מותו של ר' שמעון, בת הקיסר חומדת את יופיו של ר' ישמעאל ומבקשת מאביה להפשיט את עורו. עם זאת, הגמרא (חולין קכג.) אומרת שר' ישמעאל קורקף:

"ת"ר: ליגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית - הבית טמא, שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין, ואל תתמה - שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכים".

תיאור נוסף, המאשר עובדה מצמררת זו, מצאתי במסכת עבודה זרה (יא:):

"עוד אחרת יש להם ברומי, אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר, ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון, ומניחין לו בראשו קרקיפלו של רבי ישמעאל".

לא נעסוק כעת בפירושה של אגדתא זו, אולם הניגוד בין 'בגדי אדם הראשון' לבין ריבוי בגדיו של הכהן הגדול, והעובדה שיופיו החיצוני של ר' ישמעאל חוזר בסופו של דבר לרומי מדברים בעד עצמם. אם כן, לפנינו סגירת מעגל מושלמת, כאשר ר' ישמעאל שניצל בזכות היותו יפה-תואר מוצא את מותו בייסורים נוראיים בשל אותו יופי עצמו, ובת הקיסר הייתה ונשארה אותה בת-קיסר שבוחנת הכל במבט שטחי וחיצוני ולא משכילה להבין את עומק הלקח שר' יהושע ניסה ללמד אותה.

גלגל חוזר - אחרית דבר

הגמרא במסכת גיטין (נח.) מלמדת שהגורל האכזר של יופי המוביל למכירה לזנות או למות בסופו של דבר חוזר על עצמו וההתרחשות המתוארת היא למעשה מהדורה רעה בהרבה ממה שארע לר' ישמעאל עצמו:

"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד, זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה, אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. ועליהן קונן ירמיה (איכה א'): "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים".

סיפור זה מצליח להמחיש את עומק הייאוש של דרך ללא מוצא ואולי חלק ממטרת הסיפור היא לקרוא תיגר או לפחות להציב סימן שאלה ביחס לשיטתו של ר' ישמעאל. מצד שני, הסיפור מעמת בין היופי לייחוס כאשר המכנה המשותף של שני גורמים אלו הוא שהינם תלויי גורל לחלוטין ואינם חלק מהבחירה החופשית שניתנת לאדם. כאמור, גם בסיפור זה היופי גורם לאסונם של בנו וביתו של ר' ישמעאל, אולם בחירתם החד משמעית עד מות לדבוק בייחוסם הכוהני על תכניו הרוחניים מלמדת שהיופי בו ניחנו משקף נאמנה את פנימיותם. כך לשיטת ר' ישמעאל. ר' יהושע מן הסתם היה אומר שהיופי בו ניחנו לא קלקל את פנימיותם.

מחלוקת זו סוגרת מעגל עם המחלוקת בה פתחנו בין היפות למיוחסות שעה שהן מחוללות בכרמים וכמחלוקת בשעת אבל וחורבן כך מחלוקת בעת שמחה וגיל.