אנשים מתקשרים אלי ושואלים – אז איך אתם שם בגוש קטיף?
באמת, זו שאלה שקשה לענות עליה, כי הכול תלוי בעיני המתבונן. אתמול , ב"שירת הים", למרות שרציתי, לא התראיינתי אצל אבי , הכתב של ערוץ 1. קבלתי עלי את החלטת הוועד- לא מתראיינים אצל כל אחד, ולא כל אחד מתראיין.
"אם היית ינון מגל, למשל", אמרתי לו, "או כתב אחר של ערוץ 10, אולי כן הייתי מתראיינת אצלך" אמרתי לו, "כי מה אני יודעת, מה תעשה ממה שאומר לך? אי אפשר לסמוך עליכם- אתם משל חיים יבין", אמרו לו החבר'ה. הצלם צילם רק את שפע הירקות שתרמו אנשים טובים לשכונת החושות והאוהלים. "נו, נו," אמרנו לו, "תצלם את הירקות- ואז אולי תגידו בפאתוס :'תראו את המתנחלים האלה- אין להם מה לאכול, רק ירקות...איך הם מרעיבים את הילדים שלהם...בלה-בלה-בלה'...."
הוא אשר אמרתי, הכול תלוי בעיני המתבונן. ומכיוון שיש ערוצי תקשורת עם עין מתבוננת מסוימת- לא נתראיין אצלם.
"שבת חזון" ב"שירת הים", הייתה מרוממת. אוכל בשפע, קידוש מפואר לכול התושבים והאורחים, עם בר-מצווה ולידת תינוקת בת 3 ימים, כשאמה, היולדת הטריה, כבר מסתובבת בין האורחים בפנים קורנות.
עם כל האמונה והשמחה, בקריאת "מגילת איכה" בליל "תשעה באב" נחנק קולו של ה"בעל קורא", וכולנו בכינו עמו, מבלי יכולת להמשיך ..."נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים".
אז יש בעלי חנויות שעשו כבר מכירת חיסול, ויש בעל מכולת, כמו ב"מושב קטיף", שהוא מבעלי אמונה, ואצלו תמצא משפע כול טוב, ואם תרצה לקנות ממנו מי-עדן לשעת מצור, ייתן בך את עינו בתמיהה.
אז מה עדיף- להיות "תמימים וטיפשים" או "אנשים ריאליים"?
מניסיון חיים, למרות שזה נשמע לגמרי מופרך, טוב היות חלקי עם ה"תמימים והטיפשים". זה קצת כמו בשידוכים. הנה אתה רואה זוג צעירים, חלב על שפתותיהם. הוא בן 18 והיא בת 17. אוהבים ומתחתנים. גדלים ביחד. לעומתם, בני ה-30, מאד מפוקחים, מחשבי חשבונות, ומלאי ספקות כרימון. היה מעניין לעשות פעם סקר, אצל מי הנישואין יותר איכותיים, עמידים לאורך זמן... ומדוע?
כך, תושבי "גוש קטיף" היום. מעין מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית, בכל יישוב-אתה בפלנטה לגמרי אחרת- הכול תלוי בטיב המילוי.
ומכיוון שאנו חיים כאן במדבר , על שפת הים, אין מנוס מהשוואה למצבם של בני-ישראל ארבעים שנה במדבר. גם שם נבחנה כול משפחה, יום –יום באמונה. איפה נופל לך מן משמים. מה דעתך על חטא העגל. איפה היית כשנתאוו לבשר, מה חשבת כשנגמרו לך המים?
אז, עם שפתינו ממללות תפילות לא-ל חיינו , אנו בידיו , לחסד ולרחמים – "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אימו, כגמול עליך נפשי".