"זאת האהבה הכי גדולה בעולם": ליאור אוחיון נפרדת מהאח שנפל בקרב

ליאור אוחיון היא רעיה, אמא לשניים, סטודנטית, וגם אחותו הגדולה של לידור יוסף ז"ל. היא תמיד תהיה. גם חודש וחצי אחרי שנפל בקרבות בעזה, היא לא מדברת עליו בלשון עבר. בשבילה הוא האח הקטן, הנערץ והגיבור, לא עוד כותרת של "הותר לפרסום". "הרגשנו כמו שתי אמהות בשבילו", ליאור מתארת את הקשר שלה ושל אחותה הבכורה ללידור, "עכשיו אני מסתכלת עליו בעיניים של גיבור גדול".

"הוא חטף אלרגיה, התאשפז פעמיים והתעקש ללכת למילואים"

לידור יוסף ז"ל שוחרר מהצבא לפני כמעט שנה. מאז עבד בעבודה מועדפת ונהנה מהחיים, וב-9.10 היה אמור ללכת למילואים בפעם הראשונה מאז השחרור. במוצאי השבת של השבעה באוקטובר הוא עוד היה בביתו באילת כשחטף אלרגיה חמורה. הוא אושפז, שוחרר לאחר כמה ימים ואז אושפז בשנית, כשבמשך כל הזמן הוא נאבק כדי להתגייס לצבא כמה שיותר מהר. מיד כשהתאפשר לו הוא זינק למילואים, אך הוחזר הביתה לאחר ששוב לא הרגיש טוב. "הוא לא הסכים לוותר", מתארת אחותו הגדולה, "גם כשהוציאו אותו מהכלי ואמרו לו ללכת הביתה הוא נלחם לחזור לשרת".

לידור יוסף, בן 23 בנופלו, היה בכלל מפקד כיתת טירונים, אך התעקש לקחת חלק פעיל במלחמה כלוחם בגדוד הנדסה 8163. ב-17 בדצמבר נפל בקרב בעזה והותיר אחריו שני הורים, שתי אחיות ובת זוג. כשאני מבקשת מאחותו הגדולה לספר עליו, היא מתקשה לעשות זאת. "זה קשה פתאום לדבר על מה הוא בשבילי, הוא אח שלי הקטן", היא מסבירה, "זאת האהבה הכי גדולה בעולם".

"לא ידענו כמה הוא גדול"

ובכל זאת, היא מתאמצת ומספרת לי שהיה איש של טבע, בחור מלא שמחת חיים, רגיש לאנשים סביבו. אחד כזה שמצליח לראות את הצבע המיוחד של כל אחד. "לא ידענו עד כמה הוא גדול", מודה אוחיון, "עד כמה הוא היה משמעותי בבני עקיבא ולחברים שלו. אחד החניכים שלו סיפר בשבעה שבזכותו התגייס לצה"ל, מבחינת הרבה אנשים הוא היה המלך של הסניף. הייתה לו חבורה של 14 חברים, והם סיפרו כמה הוא היה מטיף להם שצריך להקריב אחד בשביל השני".

לידור יוסף קרואני ז"ל צילום: באדיבות המשפחה

כשליאור נזכרת באחת השיחות האחרונות שלה עם אחיה הקטן, היא מתקשה לדבר. היא מתנצלת אם תגמגם מעט ונעצרת מדי פעם לקחת אוויר. "הוא היה מאוד סגור", היא מקדימה, "לא שיתף אותנו בדברים שעשה, גם מתוך ענווה". בשבת, לפני שחזר למילואים, הייתה להם שיחה שהיא לא תשכח. "הוא סיפר לי על מה שהוא עושה ואיך הוא מרגיש, על פעולות בהן הם היו בראש ועל כמה התפקיד שלו חשוב", היא משתפת בגאווה של אחות גדולה, "היה לנו קשר מיוחד".

"הייתה לי תחושה ממש רעה, לא הסכמתי לפתוח את הדלת"

בעלה של אוחיון התגייס גם הוא למילואים והיא חזרה לגור עם ילדיה אצל ההורים. היא הייתה בסלון כששמעה דפיקות בשער הבית. "הייתה לי תחושה ממש רעה", היא נזכרת, "לא הסכמתי לפתוח. אמרתי לאבא שלי 'דופקים בדלת, אני לא פותחת', והלכתי לחדר". אוחיון דאגה גם לבעלה וגם לאחיה הקטן, והרגישה שבשורה רעה עומדת להגיע. "אמא שלי יצאה לפתוח, שמעתי אותה אפילו אומרת 'שלום', ואז ראינו את החיילים נכנסים הביתה. התחלתי לשאול אותם 'מי זה?', והם פנו להורים שלי: 'אתם ההורים של לידור יוסף קרואני?'. ככה קיבלנו את ההודעה".

עבור שני הילדים שלה, בני 3 ו-5, הוא היה דוד אוהב ומדהים. "זה היה מורכב", היא מודה, "מצד אחד הם נורא שמחו שבעלי חזר מהמילואים פתאום, ומצד שני הם נורא מתגעגעים ללידור. הם כל הזמן מתפללים שתהיה תחיית המתים ויבוא בית המקדש, ואומרים כמה לידור חסר להם. זה לא פשוט".

"הקב"ה נתן לנו הרבה כוחות, אולי לידור שולח לנו אותם"

כשאני שואלת אותה איך ממשיכים את החיים, היא נאנחת. "אני מרגישה שהקב"ה נתן לנו את הבשורה וגם הרבה כוחות, לא יודעת מאיפה. אולי לידור שולח לנו אותם", היא צוחקת בנחת, "קיבלנו הרבה כוחות ועוצמות, גם מהסיפורים שלו ומהבן אדם שהוא היה. ההלוויה שלו הייתה אחד האירועים הכי עוצמתיים שהייתי בחיים שלי, רוחנית. היה מאוד קשה ומאוד עצוב אבל משהו היה קדוש. אנחנו מאמינים ויודעים שהוא הרגיש זכות לשרת את עם ישראל. הוא היה גיבור, גם בחייו וגם במותו, ויש בזה קצת נחמה".

משפחת קרואני מאמינה שלידור יוסף ז"ל נמצא כעת במקום הכי גבוה שיש. "הלב בוכה אבל יש גם גאווה שיש לך יכולת להילחם על ארץ ישראל", היא מוסיפה, "ובתוך כל הכאב הגדול הזה מהשבעה באוקטובר, אנחנו מרגישים שאנחנו חלק ממשהו גדול. אנחנו רוצים להיות ראויים למוות שלו, לדעת שהוא לא נפל סתם. נעשה כל מה שאפשר לעשות טוב בעולם, לחיות חיים משמעותיים - בשבילו, למענו ולמען עם ישראל".