מאז פרוץ המלחמה הצטרפו נשים רבות לרשימה האיומה והמתארכת של משפחות השכול. ללביאה פז, אלמנת מלחמת לבנון הראשונה, יש הרבה מה לומר ולחלוק איתן. "התאלמנתי בפעם הראשונה במלחמת שנות הגליל, בגיל 26, ובתחילת היריון. ברוך השם זכיתי ואחרי כמעט שבעה חודשים ילדתי את הבן שלי, אביחי". בשיחה עם "חדשות כיפה", היא משתפת בתובנות מניסיונה האישי, ומספרת על הנס בדמות הילד שהשאיר לה בעלה ז"ל.
-
עוד באותו נושאהילד שלא יכיר את אבא: "לקחו לי מתנה אחת, וקיבלתי מתנה אחרת"
01/02/24 20:53
לפני המלחמה: "אבי הספיק לדעת שאני בהיריון"
לביאה ואבי היו זוג צעיר ועם תוכניות וחלומות, שלאחר סדרת טיפולי פוריות התבשרו בבשורה המשמחת: "אבי סיים את ההסדר. גרנו במבשרת, היינו אמורים לעבור לקריית שמונה, התבשרנו שסוף סוף אני בתחילת היריון. מאוד חיכינו להיריון הזה. התרגשות מאוד גדולה מהעתיד הקסום שמחכה לנו".
אלא שאז פרצה מלחמת לבנון הראשונה: "אבי הספיק לדעת שאני בהיריון, להיפרד ממני ולומר לי לשמור על התינוק. ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, הספיק הזוג להחליט לקרוא לתינוק בשם "עקיבא". אולם זמן קצר לאחר שגויס - אבי נפל. לאחר עשרה ימים בהם מצבו הוגדר כנעדר, הבשורה הגרועה מכל הגיעה לפתחה של לביאה. "השליחות שלי זה להגיד לאלמנות שבהיריון: אתן לא מבינות איזה נס קרה לכן. בשבילי זה הנס הראשון שקרה לי בחיים שלי. זכיתי והספקתי בשנייה האחרונה להיכנס להיריון".
לביאה ואבי ביום חתונתם צילום: אלבום פרטי
"חשוב לקבל עזרה"
"חשוב לדעת לדאוג לעצמך רק ברמה שאת מסוגלת": בזמן ההיריון לביאה ניסתה להמשיך הלאה - מצאה עבודה זמנית שנתנה לה משמעות, וגם למדה כיצד לקבל עזרה מהסובבים אותה. "אמרתי לעצמי שאם לא אקבל את האנשים שמציעים להיות איתי, אשאר לחלוטין לבד. כל יום היו מביאים לי סיר קטן עם אוכל. ידעתי שאני לא מסוגלת להכין לעצמי אוכל".
"תתכננו את הלידה הזאת"
"בדיוק כמו שאני מדברת על זה שאולי פעם יהיה תינוק, אולי פעם יהיה עוד פעם אבי? אלא שתי מציאותיות שאני חיה איתן ולא חיה איתן. אני כל כך לא מוכנה ללידה של בת כיוון שנראה לי סימלי שיהיה בן, מצד שני זה שטויות, כשניפגש לא תהיה מאושרת ממני", כתבה לביאה ביומנה יומיים לפני הלידה.
"תתכננו את הלידה הזאת. כמה שקשה לחשוב על זה, אבל לקראת הלידה ווידאתי שהחברה היחידה שיש לה רכב תהיה מגויסת לקחת אותי ללידה, וביקשתי משכנה אחרת שהייתה אחות שתעזור לי". עוד היא מציעה לאלמנות: "לתכנן פחות או יותר מי מתכוון להיות איתך, מי הכי מתאים לך"
לביאה בחרה לקרוא לבנה "אביחי עקיבא". "לאבי קראו אברהם חיים. הבן שלי נולד ערב פרשת ויגש. פתחתי את החומש וקראתי 'העוד אבי חי'. וזו הייתה התשובה הסופית. וגם לא שכחתי את העקיבא, השם שסיכמנו בינינו".
איך מגדלים ילד שלא הכיר את אבא שלו?
"הייתה לנו תמונה בסלון של אבי, וכמו ילדים אחרים - המילה הראשונה של אביחי הייתה אבא. אבל אבא בשבילו לא היה בן -אדם, אלא תמונה. שנתיים לאחר מכן כשהתחתנתי עם בעלי יעקב והתמונה שלו נשארה בסלון".
"צריך להיות במודעות לא להפוך את הבית לבית של אבל", אומרת לביאה לאלמנות הטריות. "היה חשוב לי נורא שיהיה ילד שמח ויהיה מחובר למוזיקה - זו המורשת של אבי". בנוסף, היה לה ברור שתמשיך ותקים משפחה נוספת: "התקווה שלי במיוחד לבחורות צעירות - להמשיך את הדרך, אני לא רוצה להשאיר ילד שיחיה ללא אחים".
משפחתה הגדולה של לביאה, ילדיה ונכדיה צילום: אלבום פרטי
"מילת המפתח: סבלנות"
יחד עם זאת, היא מציינת שלא היה קל להעביר את המורשת של אבי: "מגיל אפס כל שנה אביחי היה מגיע לבקר בקבר של אבא שלו, הוא היה אוסף אצטרובלים וזורק על הקבר - זה המקום שאנחנו מטיילים איתו. גם כשהתחתנתי ונולדו לי ילדים נוספים, כל המשפחה הגיעה בימי הזיכרון לקבר של אבי". לדבריה, חשוב "לא להכביד מידי", וציינה שרק בעשור האחרון הרגיש בנה שהוא יכול להתעמק באמת בדמותו של אביו: "מילת המפתח - סבלנות".
היא מספרת בהתרגשות איך ככל שהשנים חולפות היא עדיין מוצאת בבנה וילדיו את אבי ז"ל: "היום אני רואה את הדימיון לאבי אפילו בילדים של אביחי. לכל אורך הדרך היו הרבה אנשים שפגשו את אביחי ואפילו בלי לדעת מי הוא, ראו בו את אבי. גם השירה והנגינה שלו כזמר זה בהחלט בא גם מאבא שלו".
"ללכת עם גאווה"
הטיפ האחרון של לביאה לאלמנות, ואולי החשוב ביותר, מסכם את תפיסת עולמה ביחס לשכול: "ללכת עם גאווה - ללכת עם התחושה שבאמת נבחרתם, למרות שזה דבר כל כך כואב להגיד. הוא נבחר, ואת נבחרת להיות במקום כל כך קדוש ומיוחד ולא מובן מאליו. היינו מוותרות על הזכות הזאת, אבל זה משהו מאוד אלוקי שאנחנו לא יכולים להבין בכלל. אנחנו חייבות להמשיך עם שתי רגליים על הקרקע ולייצג אותו ולשאת את שמו לכל אורך הדרך".