"החרדות שמלוות אותי מלוות את כל הילדים": בנות השירות מהדרום מספרות

ב-7 באוקטובר ובימים שבאו אחריו, מאות אלפי גברים נקראו להתגייס למילואים בצו 8 ולהצטרף למערך הלחימה. מי שכמעט לא דובר עליהן עד כה הן בנות השירות בדרום, שהיו שם כבר מהרגע הראשון. הן רגילות להתרוצץ אחרי חניכים, לחבק נערה בוכה, להציע אוזן וכתף תומכת ולפעמים להכיל גם התקפי זעם, אך למה שקרה בשבת השחורה גם הן לא היו מוכנות.

הלל עם-שלם, מתנדבת שירות לאומי אזרחי דרך עמותת בת עמי, התחילה את השירות שלה בגרעין שדות נגב כבר בשנה שעברה. בגרעין 40 בנות שירות המפוזרות במושבים והקיבוצים בעוטף, ועם-שלם הייתה ממוקמת במושב תקומה בתור רכזת נוער וקומונרית בעוז. בשבת השחורה היא הייתה שם, בדירת השירות שלה.

"אני יודעת שהחרדות שמלוות אותי מלוות את כל הילדים"

בנות השירות של תקומה פונו ונשלחו לבתיהן. "הגענו הביתה והיה לנו ברור שאנחנו רוצות לחזור ולהיות איתם", היא מספרת, "גם לבת השירות השנייה היה ברור שאנחנו איתם בכל דבר שצריך". בלי הרבה היסוס, עם-שלם הגיעה ליישוב מכבים, לשם פונה חלק מהמושב. "בהתחלה היה הרבה בלבול", היא מודה, "לא ידענו איך אנחנו מתמודדות עם זה ואיך קמים מהעצבות ולא שוקעים למיטה. זה התפקיד שלי, להרים את הנוער ולהגיד שאנחנו לא שוקעים עכשיו ולא נופלים לזה. לעשות דברים לזיכרון מי שנרצח, לקחת אותם לתוכנו".

עם-שלם מדברת על להרים את הנוער, לדאוג לילדים ולהיות שם עבורם, ואני נדהמת ונזכרת שגם היא רק נערה. נערה בת 19 שצריכה להיות האדם החזק, לעודד ולתמוך, על אף שגם היא בעצמה עוברת תהפוכות. "אני יודעת שהחרדות שמלוות אותי מלוות את כל הילדים", היא מודה, "היה פה ברק לפני כמה זמן ופשוט חשבנו שזה טיל. כולם נבהלו וילדים התחילו לבכות. זה מלווה אותנו, גם כשאנחנו רחוקים. יש שירים מסוימים שאי אפשר לשמוע כי הבומים חזקים מדי. אי אפשר ללכת לבד כי מפחדים שהמחבל יבוא מאיפה שהוא. בהתחלה גם דמיינו צבע אדום".

למרות כל זה, לעם-שלם אין ספק לגבי החזרה לתקומה. "כולנו ידענו שאנחנו גרים במקום מסוכן, אבל זאת המדינה שלנו והארץ שלנו ולא ניתן לאף אחד להזיז אותנו".

הלל עם-שלם בפסטיבל דרום אדום בשנה שעברה צילום: פלא היימן

"השגרה מאוד שונה בזמן מלחמה, היה צריך להמציא את עצמנו מחדש"

נחלה אשדת ויעל גוזלנד הן בנות שירות במעונות המשפחתיים "אור שלום" באשקלון, המהווים בית חם ומסגרת משפחתית תומכת עבור ילדים ובני נוער שהוצאו מבתיהם ומחזקת הוריהם. הן אמנם לא היו שם בשמחת תורה, אך נכחו בכל הרגעים לאחריה. אשדת - בעצמה תושבת העוטף - וגוזלנד, מתנדבות כבר שנה שנייה במעונות המשפחתיים, ולא היה להן ספק שלאן שילכו הילדים - הן איתם. "היה מאוד ברור שברגע שחוזרים אנחנו חוזרות ביחד איתם", מספרת אשדת, "אחרי שבוע וחצי הודיעו שמעבירים את הילדים לכפר הנוער בן שמן. היינו שם חודש, ולפני שבוע חזרנו לאשקלון".

המעבר מהמקום הרגיל של הילדים והנוער למקום אחר, זר ושונה, לא היה פשוט. "ההתנהלות הייתה מאוד שונה", אשדת מתארת, "זה לא המקום הרגיל שלנו. בדרך כלל אנחנו מפוצלים לחמישה מעונות משפחתיים וכל אחד בבית שלו ואין קשר, ושם היינו כולנו ביחד". וזה לא היה האתגר היחיד: הילדים, רחוקים מהמסגרות, נשארו בכפר במשך כל היום. "היינו צריכים לייצר תכנית של למידה בבקרים. השגרה מאוד שונה בזמן מלחמה, היה צריך להמציא את עצמנו מחדש".

באשר לליווי שהן מקבלות, גם הוא השתנה בזמן המלחמה. אם בתקופה רגילה לכל מעון משפחתי בו מתנדבות שתי בנות שירות הייתה עובדת סוציאלית שליוותה אותן ונפגשה איתן פעם בשבוע, במלחמה הפכו המפגשים לקבוצתיים. גוזלנד משתפת, "זה נתן מקום לפרוק ולהגיד את הקשיים שלנו. והצוות היה איתנו כל הזמן, 24/7 - ההנהלה, המדריכות, הצוות הטיפולי, כולם. היינו ביחד כמו כפר כזה, אז כל פעם שהיינו צריכות משהו היה מענה".

יעל גוזלנד, בת שירות ב"אור שלום" צילום: באדיבות המצולמת

"כמו שחיילים מתגייסים - גם אנחנו התגייסנו"

כשאני שואלת אם רואים את השפעות המצב על הילדים, הן מהססות, מקפידות לשמור על כבודם. "זה מאוד תלוי בילדים", מסבירה אשדת, "יש כאלו שחוו את זה יותר, יש כאלה שפחות הורגש עליהם. זה כן משהו שהיה נוכח". לאחרונה חזרו כולם לאשקלון, ועל אף המצב המתוח, השגרה מצליחה להתנהל. "לצערנו, הילדים של אור שלום מתורגלים לזה", מודה גוזלנד, "כל כמה חודשים יש תקופות כאלה. ביחס למה שהיה בבן שמן, של חוסר ודאות, עצם העובדה שכל מעון משפחתי חזר למקום הרגיל שלו וכל ילד למיטה שלו מייצר להם איזה שהיא מעטפת".

אני שומעת את שלוש בנות השירות המתוקות האלה, את העבודה המטורפת שהן עושות, את ההתמודדות היום-יומית שלהן, וחוששת שהן לא מקבלות את ההערכה שמגיעה להן. "אנחנו פחות במקום הזה", הן מרגיעות אותי, "זה לא מעסיק אותנו". מנהלת המעונות המשפחתיים של אור שלום, מספרות לי השתיים, נותנת להן תחושת שליחות אמיתית. "היא אומרת שזה כמו צו 8 לבנות שירות. זה התפקיד שלנו, כמו שחיילים מתגייסים גם אנחנו התגייסנו. לכולנו היה ברור שאנחנו עוזבות את הבית ואת המצב המורכב ומגיעות".