משפחת קלמי ידעה לא מעט אזעקות בחייה. כבר שנים שקרן ורונן מתגוררים יחד עם ארבעת ילדיהם ביישוב שלומי, סמוך מאוד לגבול לבנון. "רגילים לאזעקות, אבל לא בתדירות כזאת", מסבירה לי האם. עם זאת, היא מבהירה לאורך כל השיחה - הפחד האמיתי הוא לא מהטילים, אלא מהמחבלים. "מטילים אנחנו יכולים להתגונן, רצים למקלט, אבל מפני מחבלים הפחד היה מאוד מאוד גדול".
המלחמה אמנם פרצה בדרום, אך קלמי מצאה עצמה נחשפת לסרטונים המזעזעים מהעוטף, והחרדות מיהרו להגיע. "הילדים שלי גדולים, וקשה לתת להם הוראות", היא מסבירה, "אחת אומרת מילה, השני מתעצבן ויוצא מהמקלט, לא מוכן לשבת איתה. זה לא היה פשוט, נכנסתי ממש לפחדים. עוד לפני שפונינו היו טילים והיו נפילות, שמענו ממש את קולות המלחמה. זה לא היה קל, למרות שזה התחיל בדרום, אצלנו לא היה שקט".
"הכלבה שלי שלשלה במשך יומיים מהפחדים"
החרדה מחדירת מחבלים הלכה והתגברה. קלמי ביקשה מבעלה שיכניס מחלצת לתוך הכוך בבית ממנו מתקנים את הצנרת, והדריכה את הילדים להתחבא בפנים במקרה של חדירת מחבלים. "הפחד שלי היה כל הזמן איך אני אקח את הילדים ואיך אני אחביא אותם, כל הזמן מחפשת לעצמי מקומות מסתור".
כשאני שואלת את קלמי מתי הבינה שעליהם להתפנות, היא מודה, "אני מבחינתי מההתחלה הייתי קמה והולכת, אבל לא יכולתי. יש לנו כלבים והילדים לא היו מוכנים לעזוב את הכלבים". גם במהלך האזעקות, היא מתארת, הילדים לא הסכימו להיכנס למקלט עד שכל אחד מצא והכניס פנימה את אחד משלושת הכלבים שמגדלת המשפחה, "לא יכולתי לרדת למקלט כי ידעתי שהילדים שלי לא באים אחריי. הכלבים גם פחדו, מצאנו אותם מסתתרים בתוך השירותים", היא מספרת, "הכלבה שלי במשך יומיים שלשלה מהפחדים".
משפחת קלמי מביאה אוכל לחיילים צילום: באדיבות המצולמים
"בעלי ישן בבית תחת ההפצצות, מחזיקים אצבעות ומתפללים"
ברגע שהודיעו על פינוי רשמי, קלמי לא היססה. "ישר אמרתי לכולם - אתם באים איתי, אף אחד לא נשאר פה". אלא שההתנגדות הגיעה דווקא מהבעל, שעובד בימים אלו במל"ח (משק לשעת חירום, גוף שמתעסק בהובלת מזון בעת מלחמה), והחליט להישאר בשלומי ולהגיע לאכסניית אנ"א בחיפה רק בסופי שבוע. הבן הגדול, בן 27, עובד גם הוא עם האבא.
רונן קלמי הוא בין הבודדים שנותרו כעת בשלומי. "מעט מאוד נשארו, אנשים שלא היו מוכנים לעזוב את הבתים", מספרת אשתו. "בעלי ישן בבית תחת ההפצצות. גם במסגרת העבודה הוא נוסע לדרום למקומות מופגזים, אז מחזיקים אצבעות ומתפללים".
מה אורזים? לכמה זמן?
"חוסר ידיעה מוחלט. ארזנו כמה דברים, זרקנו פנימה לתוך התיק ויצאנו. עכשיו נסענו לקניון וקנינו כמה בגדים לילדים, כי היה חסר. יש לי משפחה בקריות אז הם לקחו מאיתנו בגדים לעשות לנו כביסה". לגבי סוגיית הזמן היא משיבה, "הודיעו לנו מהחמ"ל של שלומי להיאזר בסבלנות, זה לא הולך להיות קצר. המצב בגבול לבנון מאוד התחמם".
רוב התושבים אמנם פונו בבטחה, אך המצב בשלומי לא פשוט גם כעת. "כל ההר מאחורי שלומי נשרף", מספרת קלמי, "כל החצרות בשלומי מלאים באפר. הכל אפור. גיסתי חזרה הביתה להביא בגדים ומצאה רסיסים בגינה שלה, הרסו לה את רהיטי הגן. כל ההר שרוף מההפגזות".
"אימהות עם ילדים קטנים כבר קורסות"
בנתיים, הם משתדלים להעביר את הזמן באכסנייה. "הילדים משחקים שש בש, אני ריתמיקאית אז התנדבתי במחלקת חינוך עם הילדים. מגיעים מדי פעם מתנדבים, עושים הופעות, תיאטרון בובות. הילדים שלי גדולים, לילדים הקטנים נורא קשה. אימהות עם ילדים קטנים כבר קורסות", היא משתפת בצער, ומציינת שוב את ההתנדבות הרבה של התושבים באזור.
קרן קלמי מפעילה את הילדים המפונים צילום: באדיבות המצולמת
רואים את עצמכם חוזרים לשלומי ולתחושת הביטחון?
"אנחנו נחזור הביתה, זה הבית שלנו", היא לא מהססת, "הגענו לגור בגבול הלבנון בידיעה שזה מסוכן, אנחנו מודעים לזה". למרות ההצהרה הברורה, תחושת הביטחון של קלמי בהחלט נפגעה. "אחרי הסרטונים שראיתי ואחרי מה שקרה בעוטף עזה אני מאמינה שיהיו לי חרדות כאמא, מקווה שאני אצליח להתגבר על זה. אני מאמינה שאני אצטרך טיפול כדי להירגע ולהצליח לחיות שם בשקט", היא מודה, "הגדולים שלי הגישו בקשה לכלי נשק. אולי זה ייתן להם ביטחון, לא מרגישה שלי זה ייתן. אבל יהיה בסדר, אני בן אדם אופטימי".