סיפורי גבורה הפצועים הבטיחו לא להרעיש גם אם כואב: הקצין שחילץ את התושבים מדבר

כשרס"ן יאן, סגן מפקד גדוד ברדלס, מספר לי על ההתרחשות בשבת הארורה של השביעי באוקטובר, הוא לא נשמע כמי שהיה שם וראה את הזוועות. רגוע, בטוח בעצמו, הוא משחזר באוזניי תיאורים מצמררים. רק בהמשך השיחה, כשיזכיר את חברו אבי חובלאשווילי שנפל בקרב, הקול ייסדק מעט. אבל עד אז: חוזק, עוצמה, אורך רוח.

רס"ן יאן, בן 27 מדימונה, שירת בגבול מצרים כשהכל התחיל. "בשעה שש וחצי בבוקר הבנתי שיש איום רקטי על תושבי העוטף ועל מדינת ישראל", הוא משחזר, "באזור השעה שמונה בבוקר דיברתי עם מפקד הגדוד שלי והבנו שיש מחבלים שחדרו לתוך שטח מדינת ישראל, ליישובי העוטף ולמוצבי צה"ל. באותו הרגע החלטנו לקחת כמה שיותר מהר כוח אפקטיבי וחזק לגזרת עזה - מאה קילומטרים מהגזרה שלנו".

לא נתנו למחבלים לברוח לשדות: הלחימה בקיבוץ חולית

המשמעות של ההחלטה הזו הייתה ניתוק מהגזרה הרגילה ומעבר למרחב שונה ואחר מזה שהלוחמים רגילים אליו. "בדרך נפגשנו עם מפקד החטיבה בציר 232 והבנו שיש 30 מחבלים בקיבוץ חולית ושאנחנו צריכים לחתור למגע כמה שיותר מהר". רס"ן יאן וחייליו הגיעו לחולית, וכבר בכניסה שמעו צרורות ירי בקרבות בין כוחות צה"ל לבין המחבלים. בפנים שכבו פצועים והרוגים רבים מכוחותינו, אותם נאלצו לפנות במהירות משטח האש.

הגדוד החל לבצע סריקות וטיהור במרחב הקיבוץ, במהלכו הבינו שיש עוד 15 מחבלים שמסתובבים חיים בתוך הקיבוץ, שהחלו לברוח לשדות לכיוון הרצועה. "הטנקיסטיות של גדוד קרקל צמצמו את המרחב, נתנו ירי פגזים לעבר אותו כוח, ובו זמנית הגדוד שלי המשיך סריקות במרחב ולטהר אותו ממחבלים", מספר רס"ן יאן.

בהמשך קיבל שיחת טלפון מתושבת הקיבוץ שנמצאה נעולה ומבוצרת בתוך ביתה, כשכל משפחתה נורתה מירי מחבלים. "ניסינו לפתוח את הדלת והיא לא הסכימה, כי אמרה שיש עוד מחבל שנמצא בתוך הבית. היא זיהתה אור נדלק ונכבה". בלית ברירה, החליטו להיכנס ולטהר את השטח מבפנים, אך גם כשהגיעו לדלת הממ"ד גילו כי נתקעה מיריות ורסיסים של רימונים ולא ניתן לפתוח אותה. ההחלטה כעת הייתה לפרוץ את חלון הממ"ד, ולהיכנס פנימה דרכו.

צילום: דובר צה"ל

"דווקא המשפחה הפצועה נתנה לי כוח"

כשנכנס לממ"ד נתקל במראות מחרידים: ילדה בת 4 עם שני כדורים ברגליים, אבא ששוכב על הרצפה אחרי ירי, אמא על המיטה - פצועה כולה. למרות הזוועות, רס"ן יאן מודה שאת הכוחות באותם הרגעים שאב דווקא מהמשפחה עצמה. "למרות הדם והפציעות שראיתי, הם לא צעקו ולא הראו כאב או פחד", הוא מספר, "רק אמרו שהם צריכים פינוי כמה שיותר מהר, והבטיחו לא לעשות רעש גם אם יכאב".

"זה נתן לי תחושה של חוזק", ממשיך לשתף, "ראיתי את המפקדים והלוחמים בגדוד, ראיתי את הדחיפה הזאת לעשות משהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו. הבנו שיש פה מחבלים בקיבוץ ואזרחים מבוצרים וכל אחד התעלה על עצמו, עשה מה שלמד בשירותו ופשוט נתנו את המענה האפקטיבי המהיר שאנחנו יודעים לתת". אחרי 4 שעות של טיפול, סריקות וחיסול מחבלים, כל המחבלים מתו או ברחו מהקיבוץ.

לחימה בגדוד מעורב: "אין הבדל בין בן לבת"

כשאני שואלת את רס"ן יאן, סגן מפקד בגדוד מעורב, האם הופתע מהלחימה של החיילות בגדוד, הוא משיב בשלילה. "בסוף כשיש איום, ואת מדברת עליו הרבה ומתאמנת עליו, אין הבדל בין בן לבת", הוא קובע. "בגלל המשימה המשותפת פשוט נכנסנו. לא חושבים בסיטואציות האלה. רואים בן אדם פגוע מירי שצועק לעזרה, מבקשים אש לחיפוי, רצים כמה שיותר מהר, מרימים אותו בלי לחשוב ופשוט רצים".

גם באותם רגעים קשים, משתף רס"ן יאן, הדאגה למשפחה קיימת, אך מודחקת הצידה. "זה תמיד יושב בראש, אבל כשאתה בתוך הסיטואציה אתה מנסה לחשוב כמה שפחות, כי זה רגש שיכול לקחת אותך למקום אחר. אין מקום לחשוב על זה, כדי לא להיחלש ושלא ישפיע". רק כשהקרב הסתיים, התקשר למשפחה ולאמא וסיפר.

צילום: דובר צה"ל

סר"ן אבי חובלאשווילי ז"ל: "קצין מוכשר, רציני, הכי מבצעי שאני מכיר"

רס"ן יאן מרשה לעצמו להישבר מעט רק כשהוא מדבר על סר"ן אבי חובלאשווילי ז"ל. חובלאשווילי היה קצין אג"ם בגדוד ברדלס, ורק שבוע לפני המלחמה עבר לגדוד קרקל, שם שימש כסמג"ד. במהלך היתקלות מחבלים בקיבוץ בארי, נהרג. "קצין מוכשר, רציני, הכי מבצעי שאני מכיר", רס"ן יאן מתאר, "אני לא אומר את זה כי הוא מת. תמיד הוא היה חוד החנית, לכל המפקדים, לכל החיילים. אבי בא מהבית וחתר למגע במרחב שיש בו מחבלים, השאיר מאחור אישה וילדה קטנה בלי לחשוב פעמיים ושם את עצמו בנקודה הכי אפקטיבית". השניים שירתו יחד במשך שלוש שנים, במספר תפקידים שונים. "זכיתי שהכרתי אותו ואני רוצה שכולם ידעו את זה, כי אבי מבחינתי הוא מודל לחיקוי".

גם בשבוע השלישי ללחימה, רס"ן יאן לא מרגיש תשישות. "אנחנו מקבלים חיזוקים מכל המתיישבים, מהמדינה, מהמשפחה, מהחברים. אנחנו באמת רוצים להשיב את המצב לקדמותו ואפילו לעשות אותו טוב יותר", הוא חולק אופטימיות, "מוכנים לעשות מה שצריך לעשות, גם אם זה ייקח יותר זמן ממה שכל אחד מצפה פה. לא חושבים על הזמן, חושבים על המשימה, וזה הרגע".