שאלו נא תלמיד יא בבית ספר דתי מהו החומר הנלמד באזרחות לקראת הבגרות, יענה לכם הלה כי הלימודים מתמקדים ברעיון הדמוקרטי ואופן יישומו במדינת ישראל. הוסיפו לשאול את התלמיד: ומה לגבי "המדינה היהודית"? סביר להניח כי בתשובתו יצביע בחורנו על הפרק השני בחלקו הראשון של הספר הנוגע לגישות שונות למדינה יהודית. האדם הדתי "הסָבִיר", היודע כי שאלת המדינה והדת העסיקה מאות שנים את חכמיה והוגיה של דת ישראל, יצפה לפריסה תמציתית, הנוגעת לגישות שונות ביחסי היהדות והפוליטיקה - שהרי מהי אזרחות יהודית אם לא זה?
כעת, לכו אל ספר האזרחות "להיות אזרחים בישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית" ובדקו כמה עמודים באמת עוסקים בסוגיית המדינה היהודית. תיווכחו לראות כי מדובר בשבעה עמודים בלבד (אשר בתוכם נכללת הגישה "מדינת ישראל - מדינת כלל אזרחיה"). שם, בתוך כל עיקרון דמוקרטי, המובא בהרחבה בליווי דוגמאות, קיימת התייחסות של מקור יהודי אחד או שניים בלבד. גם מאמרו של פרופ אליאב שוחטמן "המערכת השלטונית בישראל לאור עקרונות ההלכה והמסורת היהודית", מופיע רק בארבעה עשר העמודים האחרונים של הספר - וכל זאת מתוך כשש מאות עמודים.
זאת ועוד, גם מורה האזרחות המלמד בתיכון בו לומד תלמידנו, יאמר לכם כי כמעט ואינו מלמד את החלק היהודי, היות ובבחינת הבגרות לא שואלים על החומר, אז "למה לבזבז זמן" - שגם כך הוא כל כך מועט?! נמצאנו למדים: כי החומר "היהודי" מצוי בִּמְשֹורָה, בבחינת "לצאת ידי חובה", ומונח - פשוטו כמשמעו - "בקרן זווית, וכל הרוצה - יבוא ויטול". אם זוהי השיטה במערכת החינוך הדתית, מה נאמר על המערכת הממלכתית במדינה, אשר אין לה כל נגיעה וזיקה לסוגיה?
מתהדר משרד החינוך בעובדה כי מקצוע האזרחות הוא בין המקצועות היחידים בו נבחנים התלמידים מקבוצות האוכלוסייה השונות בחברה הישראלית, מאותו הספר ועל אותו החומר. ייתכן וה"אליה" היא טובה, אולם הקוץ הנעוץ בה - הוא גדול, וגובה מחיר גבוה, גבוה מדי.
נראה כי הבנת הבעיה ופתרונה נטועות בזיהוין של מערכות הערכים בחברה וסדרי העדיפויות שלה.
אין ספק כי התלמיד הדתי, החי לאור מערכות ערכים שונות מצוי במתח מתמיד המחייב אותו להתמודד עם אתגרים שחברו החילוני, הלומד במערכת הממלכתית, אינו חשוף להם. לדוגמא: הציות למערכת חוקית וערכית מוכתבת מהאל, מול היות האדם יצור אוטונומי בעל חופש בחירה; המחויבות ל"קֶדֶם", מחד, וחיי ה"קידמָה", מאידך. כל אלו התמודדויות מלאות אתגר הנובעות מחשיפה לאידיאות שונות ומסרים תרבותיים שונים המשמשים בעירבוביה בנפשו של התלמיד.
ניתן לזהות בכל חברה שלוש מערכות ערכים, הבנויות כנדבך האחת על גבי השנייה. קומת התשתית - בה שוכנים הערכים המוחלטים, וכפי שכותב פרופ מיכאל רוזנק בספרו "צריך עיון" - "המזהים את התרבות כישות ייחודית בהבנת הטוב" (ע 68). הקומה שנייה היא קומת הערכים האינסטרומנטליים המתנגשים. זוהי קומה ערכית האמורה לתרגם את ערכי קומת התשתית לכדי קיום מעשי יום-יומי. הגם שקיימות התנגשויות בין-ערכיות, עדיין חוסים ערכים אלו תחת אותו מעטה. בקומה זו אנו, כלומדים, נתבעים להקשבה לקולות שונים ולשיקול דעת מתמיד. הקומה השלישית מתמקדת בערכים האישיים בהם מאמין האדם. ערכים אישיים מאפשרים לאדם לבחור, להחליט ולכלכל את צעדיו כראות עיניו. שיקולי הבחירה קיימים הן אצל המורה והן אצל תלמידו: "מה אני המורה, חושב ורוצה ללמד"; "מה אני, התלמיד, חושב ורוצה ללמוד". מרכיב זה, כאמור, הוא אישי ותלוי באדם, בערכיו ורצונותיו.
עתה, לאור דברים אלו, נוכל לשאול את עצמנו, היכן נפגשות מערכות החינוך הממלכתית והדתית במדינת ישראל הדמוקרטית-הליברלית החילונית? בקומה הראשונה או שמא בשנייה? דומה כי מערכת החינוך הממלכתית מתמקדת בקומה התשתית בערכי הדמוקרטיה, הליברליזם והומניזם. קומת התשתית בה נתונה מערכת החינוך הדתית, מאידך, מאמינה ודוגלת בערכי יסוד שונים באופן מהותי: עבודת ה, לימוד תורה, עשיית הטוב והישר, יראת שמים. בקומה השנייה נתונה מערכת החינוך הדתית במתח שבין ערכים מתנגשים לדוגמא: "שלום" (המתבטא, לעתים, בפשרות) מול התביעה ל"אמת".
נשאלת השאלה, האם אנו, כחברה דתית, מנסים לעצב תשתית חינוכית ורעיונית אצל תלמידינו דווקא תוך התמודדות אמיתית שוות משקל ומלאת אתגר עם מערכת ערכית שונה, או שמא אנו מקבלים את הרעיונות הדמוקרטיים כתכתיב בלתי ניתן לערעור, ומטרתנו היא אך ורק "להתאים" את היהדות - או יותר נכון לומר: גישה אחת מני רבות הקיימות ביהדות - למה שנקבע מראש על ידי מערכת החינוך הישראלית (הלא-דתית)?
ספר האזרחות, אשר ללימודו שותפה מערכת החינוך הדתית, מוכיח בפירוש כי אנו מצויים בקומה השנייה. כותרת הספר היא אמנם "להיות אזרחים בישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית", אולם למעשה זוהי "מדינה דמוקרטית ו(פסדו) יהודית". אנו, החברה דתית-לאומית, כופפים את עצמנו לערכי הרעיון הדמוקרטי-ליברלי-חילוני ומוצאים "נישות" יהודיות להתגדר בהן, כדי להצדיק את הקיים. האם כך ראוי? האם אין ראוי להפוך את התורה ל"תורת חיים", פשוטו כמשמעו?
מבחינה אמפירית, אחת הטעויות הגדולות ביותר של מערכת החינוך הדתית במדינת ישראל, לטעמי, היא תפיסת ה"בדיעבד" של היהדות: הראייה כי "גם ליהדות יש מה לומר בנושא....". מערכת זו משחקת בקומה השנייה - על בסיס כניעה לתכתיבי קומת התשתית החילונית-ליברלית. לפיכך נמצאת באופן מתמיד בעמדת מגננה מפני התקפות חילוניות ו"נאורות" ליברלית. תפיסת עולם זו מייצגת אפולוגטיקה מתמידה הנובעת מתחושת נחיתות מתמדת כלפי מערכת תפיסתית אידיאולוגית חילונית-ליברלית, ואולי מהלך-מחשבה של ציבור שהיה תמיד מיעוט בחברה הישראלית-חילונית. אין זו מערכת "יהודית-דמוקרטית", אלא דמוקרטית "בהכשר" יהודי.
אין פלא כי מרביתם של תלמידי התיכונים הדתיים - ואף הישיבות התיכוניות - אינם מודעים אפילו לעצם קיומה של מסורת בת מאות שנים הדנה במתח שבין קודש לחול בחיים הפוליטיים. על מערכת החינוך הדתית להעניק בסיס איתן ומוצק של ידע תורני אזרחי.
ראוי לה למערכת חינוך זו, שתרד ל-"קרקע המציאות". יש לפתח תוכנית לימודים "יהודית-אזרחית" (ולא "אזרחית-יהודית") שתחייב למידה מעמיקה ושיטתית של סוגיות הנוגעות ליחס היהדות למדינה ולמוסדותיה. בכך תועצם תרומתה של היהדות לחשיבה ותרבות פוליטיים. דווקא לימוד זה יוציא את התורה ממסגרת "האיסור וההיתר" ויוביל אותה לחלק "החמישי" של השולחן ערוך - "הלכות ציבור ומדינה". בכך תהפוך התורה ל"תורת חיים" אקטואלית, רלוונטית ומשמעותית לתלמיד הדתי המתבגר.
אם נצליח להשריש בקרב התלמידים כי יש לתורה מה לומר בסוגיות הנוגעות לחיי היום-יום הלא-הלכתיים, הרי שמידת ההזדהות וההתחברות תהיה מלאה יותר.
אינני מציע לדבוק בתפיסה חרדית הפוסלת, א-פריורית, כל רעיון שאין מקורו בתורה. אין אני שואף להגיע לידי הבדלות והתנתקות מתוך החברה. אדרבה, משוכנע אני כי פרשנות "אחרת" ומתעמתת אינה בהכרח מזעזעת את אמות הסיפים של מערכת האמונות והדעות של התלמיד הדתי. אדרבה, היא פותחת לו אפיק חדש של חשיבה היוצרת השלמה והרמוניה. שהרי "איש שומר תורה", כלשונו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, "הריהו ממילא אזרח העולם".
דוד מ. פויכטונגר, דוקטורנט, מחנך ומורה בכיתת האזרחות העל-איזורית ההטרוגנית במרכז גילה, באוניברסיטה העברית. ומשמש כעמית מחקר במכון שוורץ ליהדות אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים.