בימים הקרובים, בעקבות השלמת רשימת הבית היהודי לכנסת, תבחן יכולת ההכלה והסובלנות של הציבור הדתי לאומי. כמו שזה נראה כרגע, שוב נהיה עדים לתופעת העצבים מול הראי שכל כך מאפיינת אותנו.
ההתייחסות למפלגה הדתית לאומית כאל מראה אישית קטנה, שבה אנו אמורים לראות אך ורק את עצמנו, היא ההסבר הכי משכנע לכך שהציבור הדתי לאומי כל כך אוהב לקטר על הפוליטיקאים שלו ועל המפלגות שלו. כשמדובר במפלגות אחרות, אנחנו מגלים סלחנות נדיבה, כי אנחנו לא מתייחסים אליהם כאל מראה, אבל כשמדובר במפלגה הדתית לאומית, אנחנו רוצים לראות בה השתקפות מדויקת של עצמנו.
כשמדובר בליכוד לא מפריע לנו להכניס לכנסת אנשים מהעשירייה השלישית והרביעית שאנחנו בכלל לא מכירים. כשמדובר בבית היהודי, אנחנו בודקים כל מועמד בזכוכית מגדלת, כדי לוודא שאין בו אפילו משהו קטן שבו הוא שונה מאתנו.
כשמדובר בליכוד, אנחנו מוכנים לסלוח ללימור לבנת וליובל שטייניץ שהצביעו בעד תוכנית ההתנתקות, אבל כשמדובר בבית היהודי אנחנו בשום פנים ואופן לא מוכנים לסלוח למי שבסך הכול ישב בממשלת שרון יומיים אחרי הזמן בו חשבנו שהוא צריך לפרוש.
כשמדובר בש"ס של הרב עובדיה, או ב"ישראל ביתנו" של ליברמן לא אכפת לנו שאין שם בכלל דמוקרטיה, לא פריימריז, לא מרכז מפלגה, ולא מועצה ציבורית, אבל כשמדובר בבית היהודי אנחנו רותחים מזעם כשמועצה ציבורית של ארבעים אנשים חשובים מעיזה להחליט בניגוד לדעתנו.
כשמדובר בדתיים שהצליחו להשתלב ברשימת הליכוד, אנחנו מסתפקים בכך שהם מזוהים כדתיים פחות או יותר, וכימנים באופן כללי, אבל כשמדובר בדתיים מהמפלגה שלנו, אנחנו דורשים שהם יהיו דתיים וכתומים בדיוק, אבל בדיוק, בגוונים שלנו.
הסיבה העיקרית שבגללה מפלגה דתית לאומית אינה מצליחה להמריא כבר כמה מערכות בחירות היא חוסר היכולת שלנו להכיל, ויכולת הכלה היא תכונה שהציבור הדתי צריך לעבוד עליה לא רק בתחום הפוליטי. כי אותו אדם שלא מסוגל להכיל במפלגה שלו אנשים עם כיפה קצת שונה, הוא בדרך כלל אותו אדם שלא מסכים ששבבית הספר של הילדים שלו ילמדו ילדים קצת פחות דתיים מילדיו. ואותו אדם שמאיים שלא לבחור במפלגה שיהיו בה מספר גוונים, הוא בדרך כלל אותו אדם שלא מוכן לגור בשכונה מגוונת או בישוב שלא סונן על ידי ועדת קליטה.
את העונש על חוסר ההכלה אנחנו מקבלים מידי כמה שנים בקלפי, אבל זה לא העונש היחידי. אנחנו נענשים על חוסר ההכלה גם כשמדובר בעתיד הישובים שלנו, ובתקציבי מוסדות החינוך שלנו.
מי שמקפיד באדיקות על הומוגניות, יישאר צר ומצומצם, ויקבל יחס בהתאם. מי שרוצה לגדול, להתרחב ולהנהיג, צריך ללמוד להכיל.
המאמר המלא התפרסם בעלון עולם קטן