"אולי היום, לא במעט בזכות ההתנתקות, תיפקחנה עוד כמה עיניים, כי היום אין עוד צורך לחפש בפינות נידחות. ההכרזות נעשות גלויות, ברורות, בוטות, מפורסמות, והן לא בוקעות רק מפיהם של רבנים משונים ושוליים, אלא נישאת בפי כל: החרד"ל הולך על הילטון. החרד"ל מאס בדמוקרטיה החילונית הרקובה. החרד"ל ימיר את מערכת המשפט השמאלנית המושחתת במערכת משפט שמחויבותה לתורה ולא לבג"ץ. החרד"ל יעמיק את אחיזתו בצבא, בחינוך, בתקשורת, בפוליטיקה... עד אשר ישליט את רצונו ואת דרכו על המדינה".
ב. מיכאל, מוסף ידיעות אחרונות, ראש השנה התשס"ו
חבל מאוד שאין לנו מספיק מקום להביא לכם את המאמר החשוב הזה שכתב ב. מיכאל בערב ראש השנה האחרונה. ב. מיכאל איש שמאל ידוע ומוצהר, מזהיר במאמר ארוך ומרכזי את כל חבריו באליטה השמאלנית-המנותקת מפני החיבור ההולך והמתהדק בין הציבור הישראלי ותורת-ישראל. הוא מגדיר את זה אחרת לגמרי, הוא קורא לזה 'השתלטות הציבור החרדי לאומי על מדינת ישראל'. הוא מזהיר את חבריו שאם לא יתעוררו, בעוד שנתיים עד שמונה התהליך הזה יושלם.
לא מאמינים בעצמנו, ואולי... לא רוצים להאמין
איננו מבינים את מה שאריק שרון, עמוס עוז, ב. מיכאל וכל החבר'ה האלה מבינים היטב. הם פתחו במלחמת הישרדות מול הישות המאיימת להיכנס לריק הנוראי שקיים בחברה הישראלית הדוממת והנבוכה. החברה הישראלית חוששת מאוד ממה שהולך לקרות כאן מחר, אין אחד שבאמת תולה את תקוותו בהסכם זה או אחר, בהתנתקות זו או אחרת, או במפה זו או אחרת – לציבור בישראל אין יותר במה להאמין.
איך מצליחה האליטה השמאלנית להמשיך להנהיג
זו נקודה שעלינו להפנים וללמוד מהשמאל. לאליטה השמאלנית החילונית קל מאוד להנהיג את המדינה בגלל סיבה אחת – הם מרגישים בכל מאודם שהם זה מדינת ישראל. נשמע פשוט אבל זו עמדה נפשית עמוקה וחשובה. לא משנה עד כמה העם חושב אחרת – הם מגיעים בביטחון גמור שהם יודעים טוב מאוד לאן הם לוקחים את המדינה שלהם. ובאמת בצדק – המדינה גם שלהם, הם עבדו קשה מאוד. אבל בדיוק בנקודה הזאת משהו אצלנו עדיין משובש.
אנחנו עובדים ועבדנו קשה מאוד. זו אינה גאווה – אמנם יש לנו המון מה להשתפר, אבל צריך לדעת שגם אחרי כל שטיפות המוח, הציבור הדתי-לאומי הוא ציבור מוביל וכך גם רואים אותו אזרחי מדינת ישראל, בתחומים רבים – בשמירת חוק, תשלום מיסים, כישרונות, מילוי תפקידים מנהליים-מדיניים, תפקידים צבאיים, ציבור מלא באידאלים, ומעל הכל מלא באהבת ד' ובתורת-ישראל באופן שיהיה קשה מאוד להשוות אותו לכל ציבור אחר במדינת-ישראל. ולמרות כל זאת משהו גורם לנו להרגיש אורחים. קשה להגיד את זה, אבל מתברר שיחד עם הדיבורים הרבים על הנהגה, בעמדה הנפשית שלנו אנחנו לא ממש מפנימים שהיום מוטלת עלינו תפישת ההנהגה. עלינו מוטל התפקיד להיכנס לכל תחום, אבל לא בעמדה נפשית של מסתננים יחידים החודרים לאט לאט למערכות. המערכות האלה הן שלנו, אין אנו אורחים של אף אחד. אנחנו לא צריכים שבצבא תהיה מערכת כשרות נפלאה, ושורה של קצינים בדרגות גבוהות. אנחנו לא צריכים משבצת שידור על פרשת השבוע ברדיו הממלכתי. אנחנו לא צריכים מפלגות דתיות שיאזנו את השלטון החילוני. אנחנו לא 'סקטור'. עלינו להפנים שמדינת ישראל היא אנחנו.
העמדה הנפשית הזאת, ברגע שתופנם, והיא הולכת ומופנמת אצל חלק גדול מהציבור, תעשה את שלה. וכל עשייה בכל תחום, תקבל את העצמה שלא הייתה לה עד כה.
תקשורת – חייבים להבין ש-250,000 האנשים שהיו בהפגנה האחרונה נגד תכנית ההתנתקות המייצגים מעל חצי מהעם שהצביע ימין, הם כוח כלכלי, שברגע שהוא מפסיק להשתמש בכלי תקשורת המפגין בחופשיות בלתי נסבלת חד צדדיות – יש בו איום כלכלי קיומי. כל איש מדיה יודע את זה.
מהלך החרם על רשת ב' רק בתחילתו וכבר החל להזיז דברים – רשת ב' ביקשה להתחיל במהלך שינוי-תוכן בליווי מארגני החרם. אבל צריך לדעת שככל שתהיה תמיכה גדולה יותר מהציבור, השינוי אכן יקרה. כולם צריכים להצטרף ולהפנים – אנחנו לא נשתמש במוצר שיוצא נגדנו. אנחנו דורשים שברדיו הממלכתי שלנו יהיו מגישי תכניות אקטואליה בעלי אוריינטציה ימנית, ושהם ישדרו בפריים-טיים. זה רחוק מלהיות מוגזם (למי שלא התפקד לחרם – קדימה! SMS: חרם שם ומשפחה למספר 3236).
צבא – הצבא הזה הוא שלנו. של עם ישראל, ולא של איזה שלטון בולשביקי. אנחנו אומרים בגלוי שאנחנו דורשים קצונה גבוהה אימונית. אנחנו לא 'מסתננים' ולא מתמוגגים מה'מסתנן הראשון' או השני שיצוץ לו לפתע כאלוף השלישי עם כיפה. אנחנו רוצים אלופים רבים עם כיפה. ואנחנו דורשים רמטכ"ל שיודע שהמפקד שלו הוא אלוקים.
שלטון – בעניין הזה צריך לגשר על המון אינטרסים מגזריים, ועל המון אינטרסים אישיים – אבל חייבים לעשות זאת – אין שום סיבה בעולם שלא ניצור גוש אמוני-לאומי-חרדי בן מעל 40 מנדטים (!) אתם קולטים מה זה? זה גוש שיכול לקבל את המשימה להקים ממשלה. לא משנה כמה הסברים יסבירו כל מביני המפה הפוליטית על כל הקשיים ה'בלתי-אפשריים' הכרוכים בלאחד את 'אגודה' עם המפד"ל או את ש"ס עם האיחוד-הלאומי. נגמרו הימים של השיקולים האלה.
הזוי?
אנחנו אנשי אמונה. אנחנו אנשי מעשה. אלוקים למעלה והוא נותן ברכה. עם ישראל מחכה לראות אותנו מאמינים בעצמנו, מחכה לראות אותנו עובדים קשה. והוא יבוא. אתם יכולים להיות בטוחים שהוא יבוא. אבל אנחנו חייבים להראות שיש לו לאן. שיש לו כתובת יציבה ואמיתית.
אנחנו צריכים לעבוד קשה, להזיע, לחשוב, להתאמץ, לפעמים 'לתת גז', לפעמים להוריד הילוך, כשתמיד המטרה חייבת להיות מול העיניים, וחייבים להאמין שביכולתנו להשיגה. המשימות האלה ראליות, וכדי שהן יצליחו עלינו להאמין בבורא עולם ובכוח שהוא נתן לנו.