הספירה לאחור הסתיימה. הכתבים היו פרושים בעמדותיהם. ההכנות תמו. רגע האמת הגיע: הבגרות במתמטיקה.
בניגוד לפריימריס בעבודה, כאן ארבעים אחוזים לא היו השאיפה אלא החשש; בניגוד לגמר כוכב נולד, כאן לא כדאי שיתפסו אותך שולח אס-אם-אס; וכמו הבחירות בסוריה, גם כאן יש רק אפשרות אחת נכונה. ואם לא הלכת עליה, הלך עליך.
פסטיבל ההפחדה השנתי סביב הבגרות במתמטיקה שבר השנה שיאים. אם בעבר הוקדשה למאורע ידיעה נרחבת בעיתונות יום קודם הבחינה, השנה הזדרז ידיעות להעניק לה עמוד שלם בגיליון יום שישי, ארבעה ימים לפני שעת השי"ן. ולא לחינם אני משתמש בקלישאה: כותרות העמוד היו רוויות בצירופי המילים "שעת השי"ן", "חשבון נפש", "נוסחה מנצחת", "רגע האמת" ושאר ביטויים שכנראה נלקחו מדו"ח וינוגרד בגרסתו לצופי ערוץ 2. לצד עצות מועילות ומפתיעות בתחכומן שגיבשו "צוות מורים למתמטיקה" ("שאלה קשה יש לתקוף בכמה דרכים!"; "אין לצאת מהכיתה לפני תום הבחינה!"), רואיינו גם מורה, פסיכולוגית ואפילו דיאטנית - דומני שהיתה זו אותה דיאטנית המוזעקת מדי ערב יום כיפור כדי לתת עצות לצמים, ובפיה אפילו היו אותן עצות. בשנה הבאה אולי יתראיינו לקראת הבחינה גם מומחית לחומרי נפץ, מנחת סדנאות יוגה ומפעיל מלגזה כבדה.
לבי לבי לילדי ישראל. לא קל להתמודד עם המשימה כשעיתוני הבוקר נפרדים ממך בדמעות, מספידים את עלומיך הבאים לקיצם, מזכירים לך עוד שלוש פעמים שמדובר "בבחינה המפחידה ביותר", ומדברים על נוסחה מנצחת מסתורית, תוך יצירת הרושם שלכולם חוץ ממך יש נוסחה כזו. כשזו האווירה הנלווית, אין פלא שהפחד רק הולך וגובר.
אווירת העליהום הזו אחראית, ולו באופן חלקי, להידרדרות בהישגי התלמידים. לא שכמה כותרות בידיעות עשו את ההבדל, אבל התפיסה הכללית האומרת שהידע הוא אויב ושבחינת הבגרות היא לא כלי להצלחה בחיים אלא סוג של חיידק טורף - משתלבת יפה מאוד במגמת הדעיכה של הגניוס היהודי. מה הפלא אם כן שממעלה הטבלה העולמית של הישגי התלמידים במתמטיקה - טבלה שפעם התנחלנו בשורות העליונות שלה - מביטות לעברנו מדינות שעד לא מזמן הכרנו רק מתוויות של נעלי נייק מזויפות. השוו זאת למשל למוטיבציה להתגייסות ליחידות מובחרות, הנמצאת בסימן עלייה. זה יכול לקרות משום שאל השירות הקרבי מתייחסים בארץ כאתגר נועז, ולא מחברים אליו טרמינולוגיה של סרטי אימה.
לי אישית אין זיכרונות מרים מבחינת הבגרות במתמטיקה, אולי משום שלא עשיתי אותה. לא, לא נשרתי בדרך, וגם לא נכנסתי למצב קטטוני ביום הגורלי. היה זה הרעיון הגאוני של שר החינוך דאז, אמנון רובינשטיין, שהחליט שממוצע הציונים נמוך מדי, ואם אי אפשר לרומם אותו על ידי שיפור ידיעותיהם של התלמידים - פשוט ננמיך את הדרישות. הלוא עם הקו האדום של מפלס הכנרת השיטה הזו עבדה מצוין. הנוסחה המנצחת שהגה רובינשטיין היתה הגרלה שנתית שתנפה שלוש מבחינות הבגרות, וכבר באותה שנה יצאו כדורי ההגרלה לדרך, והמספר הנוסף היה הבחינה במתמטיקה. עקב כך גרף הממוצע של ציוני הבגרות אכן הצביע על עלייה חדה; לרוע המזל, בארץ היו פחות אנשים שידעו איך לקרוא את הגרף הזה. אבל מה זה משנה, העיקר שהתלמידים היו מרוצים מהקלת הלחץ, ובמוחם הוטבעה האמונה שהבחינה היא גזירת שמיים מאיימת שהשר הטוב מצילנו מידה - הפלא ופלא, בדיוק חודשיים לפני שהם, השמיניסטים מקבלים זכות הצבעה לכנסת.
השנה הצליחה התקשורת להוסיף אימה על חיל, ולהביא מראות קשים של תלמידים הנמלטים מהבחינה ומהקסאם גם יחד אל המרחבים המוגנים. מה באמת הפחיד אותם למדנו בהמשך מפיה של תלמידה בוכייה, שמיררה "הצבע האדום דפק לי את הבגרות". וכבר יכולנו לראות איך מערכת ההתרעה מוחקת את מאמצי מערכת ההוראה, איך אותו צבע אדום מתנקז לעטו של הבודק הרוכן על מחברת הבחינה, ונובע ממנו באיקסים אימתניים.
ואולי כל זה דווקא מעיד על בריאות. אולי הקרנבל התקשורתי הוא פשוט בריחה למחוזות בטוחים יותר, חדרים ממוגנים של פאניקה נשלטת: שלא כמו המלחמות והתאונות, כאן אפשר לנחש בוודאות שבסופו של יום איש לא ייפגע, וכולנו נוכל לחייך בידיעה שבשנה הבאה נשוב לאותו ריטואל בדיוק. גם חלק מהנבחנים, אלה שנכשלו, יהיו שותפים לידיעה הזו, אבל הם בהחלט לא יחייכו.