הימים הנוראיים ועשרת ימי תשובה כבר פה. כולם עסוקים בחשבון הנפש שבין אדם לחברו, וכמעט כולם בודקים בינם לבין עצמם את יחסם לריבונו של עולם. למה כמעט? מיד תגלו.
עיתון 'הארץ' שאל את 120 חברי הכנסת האם הם מאמינים באלוקים. 70 מהם אמרו שהם מאמינים, 39 העדיפו שלא לענות או להתחמק מתשובה ברורה, ויש כאלה שסיפקו תשובות ארוכות ומפותלות ושלחו את ציבור הבוחרים לחפש בין השורות הרבות.
9 חברי וחברות כנסת, הצהירו בגלוי שהם אינם מאמינים בבורא עולם. הסיעה שמככבת בראש מצעד הלא מאמינים, היא מרץ. זהבה גלאון ("לא מאמינה שאלוהים במובנו הדתי, קיים"), תמר זנדברג ("לא מאמינה בכח עליון"), מיכל רוזין (אני לא מאמינה בקיומו של אלוהים") ואילן גילאון ("אינני מאמין בישות מטאפיזית עם זקן לבן שדרה בשמיים"), אמרו מפורשות שהקשר בינם לבין אדון עולם הוא מקרי בהחלט. עיסאוי פריג' הציל את כבוד הסיעה כשאמר שהוא "מאמין בכוח עליון". אל עדת הלא מאמינים הצטרפו, בין השאר, חברי הכנסת שלי יחימוביץ' ומיקי רוזנטל מהמחנה הציוני ויואל רוזבוזוב מיש עתיד.
את התשובות המפולפלות והמבלבלות ביותר, סיפקו ח"כ דב חנין מהרשימה המשותפת וח"כ מנואל טרכטנברג מהמחנה הציוני. נסו להבין מי מהשניים מצטרף לראובן מארץ נהדרת באמונתו ב'בונה עולם'.
ח"כ חנין: "אני מאמין בבני־אדם. ביכולת שלנו לבחור, ביכולת לעשות תיקון בחיים ובחברה שלנו ולצמצם את הסבל שקיים בהם. במאבק למנוע גיהנום עלי אדמות, אני רוצה שותפות גם עם מי שמאמין בגן עדן בשמים. ובמאבק הזה אני מרבה להשתמש ביסודות המתקדמים הקיימים במסורות דתיות. מהיהדות אני לוקח, למשל, את הרעיון המהפכני של יום שבתון שבועי, את שנות השמיטה והיובל כמתוות עקרונות של צדק, חלוקה מחודשת ושימת גבולות לניצול האדם והטבע, את יום הכיפורים כפסק זמן מוחלט ממירוץ העכברים של עבודה וצרכנות, פסק זמן ההופך אפילו הכרחי ונדרש יותר במציאות הטורבו־קפיטליסטית של ימינו. טקסטים תנ"כיים הם השראה נפלאה למחאה מול עוול וצביעות, יוהרה ואטימות. אני מתרגש מיכולתם של הנביאים לחתור באומץ נגד הזרם ולדרוש צדק, שלום וחירות מול שליטים ונשלטים אטומים. מהמחויבות המוסרית הזאת אני רוצה ללמוד כדי לפעול לשינוי בעולם מסובך וקשה בלי להמתין להתערבות אלוהית שתציל אותנו מעצמנו".
ח"כ טרכטנברג: "אני מאמין שכל אחד מאיתנו זקוק לאמונה - אמונה במשהו גדול מאיתנו, אשר מקנה משמעות לקיום האנושי. אני מאמין שהחברה האנושית צריכה להיות מושתתת על אנשים המאמינים בליבה ערכית־מוסרית משותפת, אשר על־פיה יתנהגו וישפטו. האם מושא אותה אמונה הנו בהכרח האלוהים? עבור רבים כן, עבור אחרים לאו דווקא. בעיני פחות חשוב להגדיר את מושא האמונה באופן חד וברור, והרבה יותר חשוב לחיות בפועל כאדם מאמין וכיהודי מאמין: מאמין בייחודו ובתפקידו ההיסטורי של עם ישראל, בערכים שאבותינו הקנו לנו ובצורך להטביע חותם ולעצב עולם טוב יותר עבור הדורות הבאים, כאן, בארץ־ישראל. עוד מילדות האמנתי באמונה יוקדת בציונות ללא מרכאות ובכורח לבנות כאן חברת מופת - זו האמונה שהביאה אותי לארץ בגיל 16 היישר למלחמת ששת הימים, זו האמונה שהניעה אותי בכל צעד ושעל כשבניתי את חיי כאן בעמל רב, וזו האמונה שמדרבנת אותי בזירה הציבורית כיום. כיוון שאני אדם מאמין, אני סולד באותה מידה מהאינדיבידואליזם החלול מכאן, ומהמשיחיות העיוורת מכאן; אני מתחלחל מהציניות שמרעילה כל חלקה טובה, אני חושש מאובדן האמונה של הדור הצעיר, אשר נדרש לכל־כך הרבה, אבל מקבל מאיתנו כה מעט. על כן, זו המשימה הגדולה לפתחנו: לעצב חזון, להניף דגל, להצית מחדש את האמונה".