בכל פעם שהמודרנה העכשווית מציבה בפנינו אתגר חדש, אמות הסיפים של הקונכייה הדתית מתערערות. העולם התורני, בית המדרש, הנמצא תחת לחצים מודרנים מתמידים הבאים מחוץ לחומותיו, מגיב בחמה ומחדד את הגבולות בינו לבין העולם החיצון.
מאמרה של אפרת גרבר רווי התגובות, הוא דוגמא קלאסית למצב הביש בו אנו נמצאים, המצב הירוד אליו הולכנו במו ידנו את דבר ה המופקד אצלנו. את הכותבת אינני מכיר, ומהתרשמותי מדובר בקצינת צה"ל ערכית וחושבת. הביקורת שאכתוב איננה מופנית אליה אישית, כי אם למכלול ההתרחשויות במאמרה והתגובות בעקבותיו.
"מיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד אמות של הלכה". מדרש זה מבטא את אחד מן הסימפטומים של חורבן היהדות בתקופת הגלות. מיום יציאתנו לגלות התנקזה התפיסה התורנית לעולם הלכתי-משפטי, בעודה זונחת את כל השאר. במערכת משפט רגילה, החוקים והתקנות השונים נובעים באופן ישיר מערכים ופילוסופיות חיים. ביהדות הדבר מסובך יותר.
הכותבת תיארה את שיחת הרב באולפנה בצורה הבאה: "ישנם מספר נימוקים הלכתיים למה אסור ללכת לצבא. קודם כל יש את הענין של נשיאת נשק, שזה בבחינת כלי גבר. דבר שני יש את ענין הצניעות - בצבא חייבים ללכת עם מכנסיים וזה אסור. וגם יש ענין שאסור שגבר שהוא לא אביך או בעלך ישלוט על חייך". נימוקים אלה שנשמעו מפי הרב הם נימוקים משפטיים, לא ערכיים.
הכותבת מתארת את תחושתה מיד לאחר השמעת הטיעונים המשפטיים: "מה זה הכל? סה טו?" הנימוקים המשפטיים נראו בעיני הכותבת כלא רציניים. בוודאי חשבה לעצמה, איפה תפיסות העולם? איפה ההתלבטויות המורכבות?
נקודת מוצא בעייתית
אמונתי האישית בעקבות לימוד התורה אליו נחשפתי, היא כי יש לתורה עולם ערכי עצום שאבד בשנות הגלות הארוכה. התורה מלאה בתפיסות הרות עולם אלא שהקשר בניהם לבין מערכת המשפט שלה התנתק, הרב קוק זצ"ל קרא לכך "איחוד הלכה ואגדה".
המצב הנוכחי גורם לכך שדווקא הבנות המתגייסות לצבא שופכות שמן על המדורה, ומגבירות את הלחץ המשתק על העולם הרבני. אינני מבין את העמדה הבאה בשם קידוש ה מצד אחד, אך פוגעת ביכולתה המשפטית של התורה מצד שני. מה ערכה של פיסקה במסילת ישרים או קבלות השבת המתוארות במאמר, אם תחילתו בנקודת מוצא כה קשה?!
אלו מאתנו שיש להם יראת שמים, מבינים את מצבנו המסובך. הם אינם מזלזלים במערכת שיקוליו של הרב, גם אם היא נראית להם לא רצינית בעליל. הפסיקה ההלכתית חולה בדיוק כפי שכולנו חולים במחלת הגלות הארוכה, אך עם זאת, הציות לדבר ה המושמע על ידי הרבנים הינו הכרחי, כי אין לנו דבר ה אחר.
בנוסף על כך, כמדומני שהבעיה המשפטית של התורה עם שירות צבאי לבנות נובעת מהתנגשות גדולה יותר בין התורה לעולם המודרני, התנגשות השייכת לתפיסת מבנה הקשר בין גברים לנשים. בנושא זה נשברו קולמוסים רבים, ואין המקום לפרט כאן את מרחב התפיסות השונות, אולם מן העובדה שישנם דעות מנוגדות כל כך בנוגע למבנה הגברי-נשי, ניתן להסיק שכל ההלכות "הקטנוניות" בנושאים אלה נובעות משיקולים משמעותיים ביותר, שיקולים אליהם הכותבת איננה מתייחסת כלל.
כאמור, מצבה הקשה של היהדות כיום איננו מאפשר לנו לראות את הקשר בין ההלכה לנימוקים הערכיים הנמצאים מאחוריה, אך נדרש אומץ רב להתמיד בשמיעה לדבר ה ההלכתי ולפעול לימים אחרים.
מה כן ניתן לעשות? האם נגזר עלינו לחיות באסופת חוקים הלכתיים ללא תכלית? לא. חובת הציות לרבנים היא מוחלטת, אך הפיתוח התרבותי והמחשבתי איננו נעצר בנקודה זו. יפה עשתה הכותבת כאשר העלתה בפנינו את המאמר וגרמה לנו לחשוב על עמדותינו מחדש.
התגובות המביישות של "מגיני היהדות" כמו "תתביישי לך", מהווים דוגמא קלאסית לחורבנה של תורה. במקום לחשוב ולהגיב עניינית, במקום לנסות ולשקול את עמדתנו מחדש, אנו נחשפים לבידול נוסף על ידי אנשים הרואים במחשבתם בלבד את דבר ה מסיני.
ברמה האישית שיניתי את עמדתי כלפי גיוס הבנות. בעבר סברתי כי חברה קדושה איננה יכולה להיבנות כאשר בנות משרתות בצבאה. לאחר שנחשפתי לבנות מסוגה של אפרת אני מוכן לבחון את עמדתי מחדש.
כפי שכתבתי, אני סובר שגיוס לצבא הוא מוטעה בהיותו נוגד את הפסיקה הרבנית ובהיותו, לדעתי, סותר את הקונספציה התורנית לגבי "הנשיות". אולם כיום אני מתון יותר, אני מבין שישנה אופציה שבנות יראות שמיים ימצאו את עצמם בצבא, גם אם אני אישית אינני מסכים לאופציה זו. אני לא הורדתי את התורה מסיני, עמדתי איננה משקפת את כל שבעים הפנים שלה.
אסכם בבכי ובדמעות. מתי נזכה לכך שאנשים הרוצים לחדש ולשנות יבואו מתוך בית המדרש ולא יזלזלו בו?! מתי נחזה באנשים יראי שמים המבקשים לחדש וליצור באמת מבלי ליצור סנסאציות, אנשים שיצעדו עם דבר ה ובית המדרש, ולא נגדו. מתי נביט בבית מדרש חושב ופתוח שאיננו קוצף וזועף?! מתי נחווה גישה תורנית מורכבת המסוגלת להביא מזור לעם ישראל וליטול חלק בהנהגתו?! אתפלל.