עם צאתנו מפרשת המחלוקת לשם שמיים וגם זו שאינה, קבלנו כוחות להמשיך ביתר שאת בירור נוקב על תופעת הגרעינים, ולהלן כמה נקודות למחשבה. הראשונה והבסיסית-קשורה לעין, להסתכלות, לנקודת המוצא. "כשם שפרצופיהם אינם שווים, כך דעותיהם ואופים אינם שווים", (על פי ברכות דף נ"ח). ודווקא משום כך מי שרוצה לראות את הטוב וסוקר את מצב הגרעינים ופריסתם, חש כי בבסיס עומדת הענווה.
למאמרו המקורי של שמואל שטח: "הגרעינים התורניים מבריחים את המשפחות הדתיות"
ומי שרוצה- ולא ברור למה- לראות את השלילה ולקטרג, יכול ברצונו להתעלם ולהעלים את הנתונים בשטח. חבורה מגיעה לעיר או לישוב, אינה מתנשאת ואינה מזלזלת אלא אדרבה אוהבת ומתחברת עם התושבים המקומיים ודווקא מתוך "אוהב את הבריות", מאמינים כי יש פוטנציאל בישוב ובעיר שעוד יכול לצמוח כתוצאה מהתחברות אמיתית עם כוחות שבאים מבחוץ.
העובר היום בצפון ובדרום ובשפלה, ובירושלים והריה וסביבותיה, ורואה בפועל ממש איזו התעוררות נפלאה כתוצאה מהחיבור הטבעי בין מי שבא מבפנים למי שמצטרף, מאוד יתקשה לקטרג על כך רק בגלל מקרים בודדים ונקודתיים. והכישרון המפוקפק להבליט את הבודדים ולהשחיר את התמונה כולה, לא מתאים למחפשי אמת בטהרה.
החידוש החברתי-ציוני והחינוכי-נפשי העובר כיום על פני החינוך החילוני והדתי, נובע מצימאון אמיתי שאותו חשים אלה שאינם מתבצרים בהשיגי העבר ואינם היסטריים מפחד משינוי. "הישן יתחדש והישן יתקדש"- לא בא לתת לגיטימציה לכל תרבות ותפיסה מערבית-מזרחית אלא מגלה אמת פנימית בתחומי החיים, שאותה לא יכול לעצור גם מי שעינו צרה בכך משום מה.
הצמיחה של כוחות החיים היישוביים ובקשת התוכן והטהרה, אינם עניין כיתתי של מישהו מתגאה הרוצה להנהיג. אלא פרי של חיבור טבעי, הנוצר מעמל רב בהשקעה הדדית ע"י מי שרוצה לבנות ואינו שקוע בתדמיות ובהרס.
החיבור האמיתי בין הגרעינים לבין כל חלקי הציבור בישוב ובעיר, יוצר במציאות שיפור הדדי ערכי, העצמת התרומה וההתנדבות, וצביון מוסרי- ציוני שלא ברור כלל מדוע יש מי שמתנכל לשינויים אלה.
הגרעינים לא לבד
אם אכן ענווה ועין טובה, מעורבות וצמיחה הן חלק מהותי ב"לשם שמיים", אזי אין גרעין שחושב שהוא יפעל לבד או שרק הוא עושה את המהפכה. אדרבה, "אתה ואני נשנה את העולם". מי שהראיה שלו אינה לוקה בחפץ משונה של "מצא את ההבדלים" יכול לעבור ממקום למקום ברחבי העם והארץ ולראות בחוש כיצד מתחברים כוחות הלומדים ופועלים יחד, הן במישור הפורמאלי והן במישור הלא פורמלי והמציאות מראה בעליל את התוצאות.
ואם מצא מישהו מקום עם בעיות, מדוע אין דיבור הדדי, מדוע אין בירור יחד, לאן נעלמה הפתיחות?! מיהו המסתגר?! מי עסוק בהוצאת דיבה תקשורתית ומתחמק מאחריות מינימאלית של "שמוע בין אחיכם" כמצוות עשה מהתורה לא דווקא מהזוית החרדית?!
למערכות חינוכיות יש אופי וייחוד. חלקן בתחום הנפשי, חלקן במוסרי, חלקן בשכלי ובמדעי, וחלקן בתורני. מי שמצודד ביחוד מסוג א' ולוחם בייחוד מסוג ב' האם אינו הוא בעצמו מתחרד "וכל הפוסל במומו פוסל"? האם מי שנאמן באמת לתורה ועבודה זקוק בנפש לעיסוק מתמיד בחיפוש ובהמצאת מומים? האם היה רוצה שיקראו לו "מתחלן" (מלשון חילוני) או "מתבנבן" (מלשון בינוני) רק ע"פ חזותו החיצונית?
הכיצד יעיזו הם בעצמם "הנאמנים" לנהוג בכוחניות ולנצל במות תקשורתית, מלאכותית ויח"צנית, במקום לכתוב עובדות ברורות בלי להסתתר? מדוע יש פחד מחיפוש האמת והיסחפות אחרי חלוקה בין מחנות שהיא כל כך שטחית ומגמתית מכל כיוון שהוא?
חבלי משיח
בסוגיה בסנהדרין, 4 עמודי בירור לשלבי הגאולה, מאפייניה וחבליה. ובכתובות - רק כמה מילים, "קטגוריא בתלמודי חכמים". מילה נוראה זאת פירושה- "מסטינים". אך למה רש"י הוסיף- "ומלמדים חובה?" כיצד ראה רש"י ברוח קדשו שהקטרוגים קשורים במהותם ללמוד חובה ועין רעה? ודברים אלה מכוונים לכל הקוראות והקוראים בגילאים השונים ובגוונים השונים.
הבה נפגש פנים אל פנים בכינוסים, בדיונים ובימי עיון ובמקום להטיל רפש, ולחפש את התרומה החיובית ההדדית. נהיה כולנו מאלה ה"מגלגלים זכות ע"י זכאי" ולא "חובה ע"י חייב". צפוף כבר בדור מקטרוגים ולימוד חובה והלוואי ימשיכו הגרעינים והקהילות בלימוד זכות מפרה ומצמיח ישועה עם כל הרוצים באמת בגאולת ישראל.
ואם חושב מאן דהוא שהתמחות בתחום לימוד החובה וההשמצות חסרות השחר, זה ראוי לו להיות מנת חלקו- אין אלא להצטער על כך. והרוצה ל"פעול עם א-ל" בגאולת ישראל, "יבוא ויטול שכרו", הן בחיי היחיד והמשפחה והן בחיי הקהילה, האומה והמדינה.
והחיבור של הגרעינים עם הציבור, ילך ויגדל בעוז ובענווה קדימה באמת והמהלך הלאומי יצמח ולא יסוג אחור ולא יבוש מפני המלעיגים עליו. חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו.